נופית מחפשת בית מאת רות אורן

נופית מחפשת בית מאת רות אורן. איורים: נועם וינר. ספריית פועלים.

אין ספק שהנישה הספרותית המוזנחת ביותר בתוך ספרות הילדים היא ספרות הפעוטות. מרבית ספרי הפעוטות מסתפקים בהנהרת מילים ומושגים ומוותרים על הצגת עלילה סיפורית כלשהי. במצב זה ספרי הפעוטות הם מעין אוסף כרטיסיות שאין לו קשר ממשי לספרות. לכן ראוי לציין את ספרה החדש של רות אורן נופית מחפשת בית, שהוא ספר פעוטות שאינו רק מציג בפני הילדים מילים חדשות אלא שותל ידע רב בתוך סיפור מעניין וקליט שעוסק בחשופית שבתחילה מחפשת בית, במטרה להידמות לכלל החיות שמקיפות אותה, ובהמשך משלימה עם כך, שלהיות אזרחית העולם כולו זהו מצב נפלא ומספֵק ולכן אין לה סיבה לנסות ולאמץ בתים והתנהגויות של אחרים.

ומה הופך את הספר הזה לספר מצטיין? כמה נקודות.

ראשית, החריזה. מרבית הספרים המחורזים חושפים את חוסר הבקיאות של היוצרים עם מלאכת החריזה, שהינה מלאכה מורכבת. לחרוז נעליים עם ערדליים גם פעוטות יודעים. אולם חריזה מעניינת, מקורית המעמיקה את ההכרות של הילד עם השפה, לא פשוט למצוא. והנה כמה דוגמאות מהסיפור. בתחילת היצירה החשופית אינה מבינה מדוע רק לה אין בית:

"הדוב במאורה ובאורווה סוסים,

הציפור בקן ובדיר כבשים.

הלוויתן בים, הצב בתוך שִריון-

אִמרו, היכן הצדק?

היכן הוא השוויון?!"

 

לאחר שהצפרדע הירקרק מציע לה לבוא ולגור עמו בביצה, היא עונה:

"תודה לך, יצור חביב,

באמת, אתה נדיב,

אך הביצה כה עמוקה,

אני חוששת שאשקע".

 

שנית, נוסף על החריזה המצוינת, הסיפור מכיר לילדים צורות הבעה מגוונות שיעשירו ויגביהו את שפתם. למשל, צורת ההכפלה – "זחלה, זחלה, ואת מי היא פגשה"? וכמו כן במקום המילה השגורה "מאוד", הסופרת משתמשת במילה "כה". בסיפור משולבים דיאלוגים קצרים וקולעים בין החשופית לבעלי החיים ולפרחים:

"שלום לך, גברת כלנית.

הו, כמה את חיננית!

האם תואילי בטובך,

להסתירני בחיקך?"

דיאלוג מחורז זה הוא קליט, ועם זאת אינו מוותר על מילת השאלה "האם", על צורת ההדגשה "הו", וכן על משלב גבוה ("תואילי בטובך") שמחליף את ה"תסכימי" המוכר לילדים, שהרי אחד מתפקידיה של ספרות הפעוטות הוא להכיר לילדים מילים נרדפות לאלו המוכרות להם.

שלישית, הסיפור מותיר מרווח להורים ולגננות על מנת שיענו על שאלותיו של הילד וישלימו את הידע החסר לו. ולמשל, החשופית מחליטה שלא לגור על הכלנית ביחד עם הדבורה, ואומרת לכלנית:

"אנא, אל תיקחי ללב,

אני חייבת לסרב...

לחלוק דירה עם הדבורה?

זה ייגמר ודאי ברע".

בנקודה זו המבוגר הקורא את היצירה לילד עוצר כדי לשאול את הילד מדוע החשופית לא רוצה לגור עם הדבורה, וכך נוצרת הזדמנות להסביר אודות עוקצה של הדבורה.

רביעית, בעוד שספרי פעוטות מאוירים, על פי רוב, כך שמודגש רק בעל חיים אחד או עצם (בית, צעצוע) בכל כפולת עמודים, איורי הספר מרהיבים, פרטיהם מרובים, והם חושפים את הילד לאמנות הציור ומאפשרים לו לקרוא את הסיפור באופן עצמאי וללא מבוגר, תהליך שמפתח חשיבה ויכולת לבנות לבד סיפור בעל התחלה, אמצע וסוף.

ונקודה חמישית ואחרונה – הסיפור מספק מפגש עם תבנית הסוף הטוב. החשופית מגיעה לבדה למסקנה שהבית שלה, גם אם אינו מושלם, הוא פה וגם שם, כיוון שביתה הוא כל העולם.

 

והרי לנו מתנה נפלאה לחג החנוכה.

מומלץ מאוד לגילאי 4-2.

הופה הענק מאת ג'וליה דונלדסון

הופה הענק. כתבה: ג'וליה דונלדסון. תרגמה: רימונה די-נור. הוצאת כנרת.

ספר נפלא נוסף מבית היוצר של הסופרת האהובה ג'וליה דונלדסון שכתבה, בין היתר, את הספרים טרופותי, אני הוא עכברוע, בובות של נייר, זוג והרופאים המעופפים, ושירת בת הים. הפעם, הופה הענק המסתורי מצליח להפחיד את כל חיות היער. בין אם מדובר בחתולה ובין אם מדובר בדב – כולם חוששים מהופה הענק שהתנחל במאורתו של הארנב, ומאיומיו. רק אמא צפרדעה אינה נרתעת ומכריחה את הופה הענק לצאת מיד ממקום היחבאו. כאשר הוא יוצא מתגלה זהותו: אין מדובר ביצור מפחיד ומאיים כלל וכלל, אלא בצפרדעון הקטן שהחליט להשתעשע.

קיים מחסור של ממש בספרים לילדים בגילאי שנתיים וחצי עד ארבע. ספר זה מתאים לנישה זו ולמרות שנראה שמדובר בסיפור פשוט למדי, הרי שהוא נדרש להיבטים פסיכולוגיים חשובים המתקשרים להתפתחות הילד. רצונו הנסתר של הילד לנסות ולגור במקום אחר (המעבר למאורת הארנב), התחושה של ילדים שהם מוכפפים למבוגרים שמולידה לעתים רצון להפוך את ההיררכיה ולהיות אלו שמתווים מדיניות או אלו שהאחרים נשמעים לקולם, רצונם של ילדים לברוח מהתיוג של "קטנים" ולהיות גדולים ומאיימים יותר – כל אלו מתגלמים במעשהו של הצפרדעון שמוצג כילד רגיל ולא כילד בריון או כיצור שלילי. כך נוצר נִרמול של יצר השעשוע וההתגרות של ילדים, וסיומו של הסיפור מדגיש כי מותר לקרוא תיגר על הגבולות המוכרים, אולם לא באופן בלתי מוגבל. המשחק לגיטימי עד שהאם קוראת לצפרדעון לחזור הביתה, להתקלח ולישון. שכן המסגרת חשובה עבור ילדים וגם כאשר הם משתעשעים במשחקי תפקידים יש להכיר בכך שהמבוגר הוא בעל הסמכות החינוכית והוא שמכתיב את סדר יומו של הילד. כמו כן חשוב להבהיר את הגבול בין משחק ובין מציאות, ולהראות – שהמשחק תחום בזמן מוגדר.

בסיום – כלל החיות שמחות ומבודחות, הצפרדעון אינו נענש על שזרע פחד בקרב בעלי החיים, והנמענים מקבלים מבט חדש על מושג הפחד. לעתים, מה שנדמה מפחיד ומאיים, הוא בסך הכל צפרדעון קטן.

 

מומלץ לגילאי שנתיים וחצי ועד ארבע.

 

ג'וק-מקק ענק מאת קורני צ'וקובסקי

מאת: קורני צ'וקובסקי. איורים: יבגני אנטוננקוב. תרגמה: אלה סוד. הוצאת קדימה

קשה שלא להתרגש מהתרגום החדש לקלאסיקה החשובה של הסופר הרוסי החשוב קורני צ'וקובסקי, ג'וק-מקק ענק. לא כל יצירה קלאסית שורדת את חילופי הזמנים ואת התמורות שהתחוללו במאת השנים החולפות. זוהי יצירה שראתה אור לראשונה ב-1923, אולם התרגום החדש של אלה סוד הופך אותה לעל-זמנית, כזו שגם ילדים שחיים במילניום השני יאהבו לשמוע שוב ושוב.

עלילת הסיפור פשוטה: ג'וק מקק מופיע באחד הימים ומפר את שלוותן של החיות. הוא צועק, נוהם, מאיים ומבהיל את כלל בעלי החיים. החיות מנסות להתאחד ולהילחם בג'וק, אולם כל אחת מהן מתרצת את פחדיה ואת החלטתה להיכנע. "אך קרני – אמר ראֵם – יכולות להתעקם". "גם יקר לנו העור – נאנחו קרנף ושור. ויושבות החיות בתוך יער עבות, פוחדות, רועדות, מראשים ועד זנבות".

התוצאה של הכניעה ברורה: "כך ניצח הרשע האפל, והיה לשליט ומושל. בכל יער, שדה ונהר נכנעו החיות לאכזר". הג'וק אף אינו מסתפק בניצחונו ומבקש מכלל ההורים להביא את גוריהם שיהיו לו למאכל. גם בנקודה זו ההורים לא מוחים ואת גוריהם שולחים.

הישועה מגיעה מכיוון לא צפוי. הקנגורו מגיע למקום וחושף את זהותו האמיתית של המושל: "זה נראה לכם ענק?! חה-חה-חה! זהו סתם ג'וקון מקק! חה-חה-חה! ג'וק-מקק, ג'וק-מקק, מקקון! חרקרק רזה רגלים ופצפון! איך אתם לא מתביישים?! מה בוכים, מתייאשים?! הרי יש לכם שיניים חדות! הרי יש לכם קרניים גבוהות! ואתם משתחווים לחרקרק? נכנעים לג'וק עלוב רזה ודק?!".

אחרי דברים אלו מגיע הדרור הקטן, ובולע את הג'וק ה"ענק".

השלטון האכזרי מוגר, והשמחה שבה לעולמן של החיות.

קסמו של הסיפור טמון לפני הכל בחריזה הנפלאה. מרבית הספרים המחורזים כיום מהווים שיר הלל לחריזה גרועה ופשוטה שמלמדת על חוסר שליטה בשפה העברית. לא כך הוא ג'וק-מקק ענק שחריזתו מורכבת באופן שמאפיין את הקלסיקות הגדולות לילדים מבית מדרשם של ביאליק ולאה גולדברג. בהיבט השפתי זוהי יצירה שתעשיר את שפתם של ילדים ותשכלל את יכולותיהם השפתיות.

חשיבות גדולה עולה מתוך הנושא שמצוי במרכז הסיפור – בריונות. מדובר בנושא שכמעט ואינו מאייש את הספרות הנכתבת לגיל הרך, וזאת למרות הצורך של הורים וגננות ביצירות הנדרשות לאלימות מזוויות שונות ובייחוד, נותנות לילדים כלים להתמודד עם נוכחותו של בריון.

דווקא משום שמדובר באלגוריה המציגה ג'וק אלים ולא ילד אלים נוצרת הרחקה הומוריסטית, אולם השדר ברור לילדים. לעתים יש שמפחדים ללא כל סיבה, והפחד הוא שמקנה לבריון את כוחו. כמו כן מוצג בסיפור המנגנון המסוכן של ליבוי הפחד הגורר גזרות נוספות מצד הבריון ושל השיתוק שגורם לבעלי החיים לחיות במסתור ולאבד את השמחה שאפיינה אותם בתחילת היצירה.

בהיבט הפוליטי, לפנינו יצירה שפורסמה ברוסיה הקומוניסטית שלא אפשרה לסופריה לבקר את השלטון המושחת והאלים. הקורא בן התקופה יכול היה לקרוא בפני ילדיו סיפור מחורז הומוריסטי על שלטון שבראשו עומד דיקטטור חסר לב, מבלי לנקוב בשמות. במציאות הישראלית של ימינו, זהו סיפור חשוב שמסביר לילדים במדינה דמוקרטית את החשיבות של הלוחמה באלימות ואת הסכנות מפני דיקטטורים, באשר הם.

 

ספרות במיטבה, רוצו לחנויות.

לגילאים: שנתיים וחצי עד חמש.

 

מי ישאל את הקושיות? מאת נעמי בן-גור

מי ישאל את הקושיות? כתבה: נעמי בן-גור. איורים: כרמל בן-עמי. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

הסופרת נעמי בן-גור כותבת רבות על קונפליקטים בעולמם של ילדים. בסיפורה החשוב לא הצליח לי מתואר נועם, שאינו מצליח לצייר כפי שהוא היה רוצה. הוא גונב את ציורה של ילדה אחרת מהגן – נועה – ועובר תהליך נפשי מורכב שבו הוא מכיר בחוזקותיו. בסיפורה מגדל של נמלים מתוארת גן-יה, שמציירת נמלה כחולה, ואילו המבוגרים שמסביבה מנסים להתערב בעולמה האמנותי ולהפוך את הנמלה לרגילה – שחורה או חומה. גן-יה בתחילה מנסה להסביר את שיקוליה האמנותיים, אולם כשהיא רואה שעולם המבוגרים אינו מבין את מקוריותה ומנסה להחזיר אותה לתבניות גדורות, היא מחליטה ליצור כאוות נפשה, מבלי לנסות להסביר את ציוריה למבוגרים. גם בסיפור האלגורי אפצ'יקונת מתוארת עכברה שעיטושיה החוזרים ונשנים מובילים לקונפליקט חברתי בינה ובין חבריה העכברים. דווקא העיטוש המכעיס הוא זה שמסלק את החתול שמגיע למקום, ומציל את חיי העכברים.

המשותף ליצירותיה של בן-גור היא החשיבה לפיה על ילדים לפתור את הקונפליקטים של עצמם, בעצמם, בעוד המבוגרים נותרים קרובים אך בלתי מתערבים. המבוגר לעתים חושף את השקפתו ביחס למצב, אבל זהו הילד שמקבל החלטה בסופו של דבר, עמה הוא שלם. תמה זו נוכחת גם בסיפורה החדש של בן-גור, מי ישאל את הקושיות?, שמתאים לחג הפסח, אבל לא רק, ומתאר ריב בין שני אחים המוביל לקונפליקט זהותי של האח הגדול.

בתחילת הסיפור מקבל איתן גיטרה חדשה מאמו, ומתכנן לשיר את הקושיות ולנגן. בתגובה להצהרתו לפיה הוא מתכנן לשיר את "מה נשתנה" בסדר, אומרת אחותו הקטנה ליבי – "אני אשיר השנה את מה משתנה" (עמ' 6, השגיאה במקור כמובן) ואף מנמקת: "נורית סיפרה לנו בגן שהכי קטן שר את הקוקיות" (עמ' 8). ליל הסדר מסתמן כאתר מלחמה עתידי בין שני האחים. אירוע שאמור להיות משפחתי ומאחד, אולם חושף את התחרות המצויה בין שני האחים ואת הקונפליקט הזהותי שלהם. איתן, האח הגדול, התרגל למיקומו, אולם גדילתה של ליבי מערערת על מקום זה. הוא אף מנסה להניא אותה ואומר לה – "את קטנה. את תתבלבלי" (עם 9), אך היא עונה – "אני כבר גדולה, ואני יכולה" (שם). בנקודה זו מתבהר, כי הסיפור, שחושף את הנמענים לליל הסדר ולמנהגים השונים המלווים את חג הפסח, עוסק גם בתמת החירות, המשויכת לחג: עיקשותה של ליבי, עמידתה על שלה ונכונותה להיאבק על מקומה, מציינים את חירותה החדשה. היא אמנם אחות קטנה, אבל היא מסרבת להיות חלק מנישה מוקטנת. כמו כן, למרות קטנותה, היא מציבה לעצמה אתגר, ובהתאמה, מתכוננת עם סבתה למאורע.

כבכל קונפליקט, מצוי גם בסיפור זה משא ומתן, שמנהל איתן. ראשית, הוא מנסה לדחות את הקץ ומבקש שהוא ישיר השנה וליבי תשיר בשנה הבאה. ליבי מסרבת. באחד הלילות הוא אף מציע לליבי את הגיטרה שלו תמורת התפקיד הנכסף בליל הסדר. למרות הפיתוי, ליבי מסרבת וממחישה מהו כוח עמידה ומהי דחיית סיפוקים, אות להתבגרותה.

קשה שלא לחוש בין הזיקה הנרקמת בין סיטואציה זו לסיפור יעקב ועשו. אולם בשונה מעשו שמכר את הבכורה עבור נזיד עדשים, ליבי לא מוכנה למכור את תפקידה בערב הבכורה, ערב שבו תצהיר על כניסתה הרשמית למשפחה, כילדה ולא כתינוקת, כמי שמקשיבים לה ולקולה.

ברגע האמת, בערב ליל הסדר, ליבי אינה מסוגלת לשיר. איתן, מציל את המצב, מתחיל בשירה, וליבי ממשיכה. בנקודה זו מכיר איתן בתפקידו כאח גדול שמסייע לאחותו הקטנה במצוקתה, ואף מגדיר מחדש את מהותה של ליבי: "אחותי הקטנה-גדולה" (עמ' 26).

ייחודו של הסיפור טמון הן בבחירה במספר-גיבור המגולל את הסיפור בגוף ראשון והן בהעמדתם של שני גיבורים – איתן וליבי. חרף העובדה, שהמספר הוא איתן, והסיפור מסופר מבעד לנקודת מבטו, הטקסט מעמיד באופן מובחן את שתי דמויות האחים ומזמן הצצה לבית טיפוסי, שבו האחים מתווכחים, רבים ונאבקים על מקומם ועל תפקידיהם. הקושי המרכזי הניצב לפני איתן, הוא הצורך לוותר על תפקיד שהורגל בו לטובת אחותו, ולקבל על עצמו תפקיד אחר – של אח מדריך ומסייע. מעשה זה מקפל בתוכו מודל מוקטן של ההכרה בכך שבכל תקופת חיים, תפקיד הפרט משתנה בהתאם לגילו ובהתאם למיקומו בחברה.

במהלך הסיפור לומד איתן להכיר בעצמיותה של אחותו – העצמאית, הדעתנית והחזקה. ליבי נאבקת לא רק על זכותה לשיר את הקושיות, אלא גם על זכותה לתרום מבלי שיתקנו אותה. לכן היא כועסת כשאיתן רוצה ליישר את המפיות שהיא מסדרת על שולחן הסדר.

הכריכה הנפלאה שציירה כרמל בן-עמי מיטיבה לתאר את ליבי הזמרת ולידה את איתן, חמוש בגיטרה, ומבטו כעוס. ברגע הזה, שבו האח הגדול פוגש לראשונה את אחותו הקטנה שמצליחה להתבלט ומאפילה עליו, עוסק הסיפור כולו, עד להתרתו ולהפנמתו של איתן, שגם כשאחותו מאיישת מקום גדול יותר במשפחה, מקומו נותר חשוב.

כאמור, בסופו של דבר, איתן מפנה את מקומו לליבי, אך מסייע לה ברגע הגורלי כשהיא מתרגשת ולא מסוגלת לשיר. חשוב לציין כי דמותה של הסבתא בסיפור מייצגת את הקול ההגמוני – קולם של המבוגרים שמנסים ליישב סכסוכים בין ילדים, ונדחים שוב ושוב. סבתם של איתן וליבי מציעה שישירו ביחד, אך ליבי מתנגדת. בהמשך, היא מבקשת מאיתן ללמד את ליבי לשיר את הקושיות, אך הוא אינו רוצה. נמעני הסיפור מכירים היטב את רצון המבוגרים לסיים במהירות סכסוכים בין אחים, אולם הסיפור מדגים, כי פתרונות אד-הוק אינם רצויים, וכי רק כאשר חולף זמן מסוים, יכולים האחים להתגמש ולהגדיר מחדש את מקומם במשפחה ואת יחסיהם עם אחיהם, הגדֵלים.

סיפור נפלא לחג הפסח.

לגילאי: 3-6.

הילדים צוחקים מאת זכריא תאמר

הילדים צוחקים מאת זכריא תאמר. איורים: רוני פחימה. תרגם: אלון פרגמן. הוצאת מכון ון ליר, עולם חדש.

מאורע ספרותי שמח במיוחד בישראל: הסיפור הילדים צוחקים מאת הסופר הסורי זכריא תאמר ראה אור בעברית, ומלווה באיוריה הסוחפים של המאיירת המחוננת רוני פחימה.

מדובר ביצירה אלגורית קצרה אך חשובה, בעלת השתמעויות רבות.

הסיפור נפתח בתיאור המלך: "המלך לא צחק, מעולם. חיוך לא עלה על פניו". אין לפנינו אדם רגיל כי אם סמכות שלטונית עליונה, ובהתאמה, כשהמלך זר לצחוק, כך מעשיו מרתיעים ומשדרים אלימות משתמעת: האיור שמקיף את המלך מציג תמונה מאיימת ומלמד כי אדם שאיבד את צחוקו, היינו, את רגישותו, והוא בעל עמדה שלטונית, הופך את הסביבה כולה לאימתנית – לנטולת צבעים ויופי, לכזו המשרה בקורא תחושה של עקירה, עקרות ושקיעה. אולם חוסר יכולתו של המלך לצחוק אינו משפיע על הילדים. ילדי הממלכה צוחקים וצחוקם מאפשר להם לראות את הצבע ואת היופי שמסביבם – את השמיים, העצים והציפורים. ברגישותם הם מצליחים ליהנות מהסובב אותם ולהכיר גם בטבע וביופיו וגם בבעלי החיים המקיפים אותם. הם אמנם חיים באותו המרחב שבו חי המלך, אבל הם מוקפים בצבעים, בפריחה ובשמחה.

המלך מנסה להבין את צחוקם של הילדים ומביט על השמיים, העצים ובעלי החיים, אולם הוא אינו מצליח לראות את מה שהילדים רואים, ועל כן אין ביכולתו לצחוק. בתגובה, הוא מעניש את הממלכה כולה ואוסר על הצחוק, בפקודה. האנשים הבוגרים מפסיקים לצחוק, ואילו הילדים – ממשיכים בשלהם, צוחקים ונהנים מיופיו של העולם, לא נותנים לדיקטטור להשליט את חיתתו ולהתערב באופן שבו הם חווים את העולם.

בסיפור חברתי ופוליטי מהודק זה, מקופלת ראיית חיים שלמה. מי שלא מסוגל לצחוק, מנסה למנוע מהאחרים את הצחוק. כאשר מדובר במלך, והיצירה נכתבת תחת משטר דכאני ואלים, האזרחים חשים שאין להם ברירה זולת לציית לצו. אולם הילדים הם נושאי הדגל של המרד ושל הבחירה בהומניות ובאהבת החיים ובסירובם הם למעשה מגֵנים על אנושיותם – על המבט החופשי, על ההתרשמות מהיופי, על תחושת השייכות שלהם למקום וליושביו ועל זכותם להביע את רגשותיהם ולא להסתירם. ההפגנה בסיפור זה אינה מתחוללת באמצעות שלטים או מרידה אלא בעקבות הבחירה לצחוק, ולשמר את ההוויה הצוחקת.

כאן המקום להזכיר את מקבילתו הישראלית של הסיפור. בשנת 1998 יצא ספרה החשוב של עפרה גלברט-אבני, המלך שידע הכל (הקיבוץ המאוחד). מלך זה אסר על נתיניו לענות על שאלותיהם ושאלות קרוביהם, או לחפש תשובות בעצמם לשאלות אלו, מתוך המחשבה שרק הוא לבדו מסוגל לענות על שאלות: "חובה לא לדעת דבר, מותר רק לשאול, השאירו למלך בלבד לענות על הכל!". שוטריו של המלך נשלחו לאכוף את הצו, וכך תושבי הממלכה הפסיקו לשאול שאלות וחיו בצל פחד, היעדר ביקורת ובורות. המצב בא על פתרונו כאשר נולדה הנסיכה שלא הכירה את הצו, ואתגרה את הסובבים אותה בשאלות רבות. כך היא השיבה את חדוות הלמידה לממלכה, והראתה כי לא ניתן לבלום את חדוות הידע של הילד. כמו כן, כפי ששתי היצירות מראות, דווקא הילדים ניחנים באומץ להמרות את פיו של השלטון, בעוד המבוגרים, משלימים עם הגזרות הניחתות עליהם.

מעבר לפן הפוליטי קיימת בסיפור הילדים צוחקים הצגה פסיכולוגית של האדם שאינו מסוגל לצחוק, האדם הבודד שמנתק את עצמו גם מהסביבה הטבעית וגם מהסביבה האנושית. האדם שמשליך על הסביבה את ראייתו המנוכרת ולכן מאבד את היכולת לראות את היפה שבעולם. כשהמלך פונה אל הילדים הוא לא שואל אותם כיצד יוכל הוא לצחוק כמותם, אלא נוזף בהם – "ילדים, מדוע אתם צוחקים?". זרותו לצחוק משקפת את זרותו כלפי החברה שהוא אמור למשול בה. צחוקם של הילדים משקף את אחדותם, את הקודים המשותפים שלהם, את חברותם שמצמיחה נושאים משותפים לצחוק, אולם המלך הזר אינו חלק מהחברה, הוא מנותק ממנה, ושואף להפוך אותה למעוקרת מכל רגש. אין בו רצון להשתנות כי אם חשיבה לפיה כלל האנשים צריכים להיות זעופים כמוהו. וכאן הילדים מראים את גדולתם: למרות שמדובר במלך, באדם בוגר בעל סמכות, הם ממשיכים בשלהם, שכן משמעות הצחוק היא אהבת החיים וראיית הצבע שיש בחיים, גם כשמסביב ישנו דיקטטור חסר רגשות. נותר לנו רק לקוות, שהילדים שיקראו את הסיפור, ימשיכו להיאבק על הזכות החשובה הזאת, לצחוק.

לגילאי: שנתיים וחצי ועד 120

לא סתם אנטילופה מאת דב אלבוים

לא סתם אנטילופה. מאת: דב אלבוים. איורים: אביאל בסיל. הוצאת עם עובד.

ספרות הילדים הישראלית רושמת לה פסגה חדשה. ספרו האחרון של דב אלבוים, לא סתם אנטילופה (עם עובד) עתיד להיקרא באהבה על ידי ילדים והורים רבים, ודורש קריאות רבות על מנת לעמוד על יופיו ומורכבותו. זהו סיפורה של לופה האנטילופה שנעלבת כשילד מציין בפני אמו בעת ביקור בגן החיות: "אמא, אין פה אריה! זאת סתם אנטילופה".

אמירה זו גורמת ללופה לחוות משבר זהות. היא מציינת – "אני לא מוכנה להיות סתם, סתם אנטילופה!" ומחליטה לשנות את מהותה ואת מעמדה. באמצעות תרגילי ספורט מאומצים היא מצליחה לזכות בלבם של המבקרים בגן החיות והופכת לישות מפורסמת. היא זוכה בתהילה והופכת לאהודה ולמצליחה. ההערצה שהיא זוכה לה אינה מניחה את דעתה וגורמת לה לחוות משבר נוסף – "לא היה לה זמן לחלום או פשוט להשתעמם בחצר, לאכול קש ועשבים. לופה הרגישה איך הלב שלה מתכווץ, כל כולה שקר, חנופה, עבודה בעיניים. היא כבר מזמן שכחה מי היא ומה היא ומה יום מיומיים".

החיים באור הזרקורים מנתקים אותה הן מעצמה והן מן החיות המקיפות אותה. היא שוכחת להתעניין בסביבתה והעיסוק המתמיד בעצמה ובפרסום גורם לה להתרחק ממהותה האמיתית. היא מבינה שהשמחה איננה תוצר של פרסום ותהילה וכעת, נחושה להחזיר את עצמה לעצמה, היא בוחנת כיצד להפוך מחדש למאושרת.

זוהי אלגוריה מתוחכמת שנוגעת בהיבטים קיומיים – גם בעולמם של ילדים וגם בעולמם של מבוגרים. החשש של הפרט מהאופן שבו אנשים מתייגים אותו (או במקרה זה, דוחים אותו), האופן שבו אדם מגיב לביקורת אודות אופיו או חשיבותו, השאיפה להתפרסם ולזכות בתהילה שפוגשת מציאות מנוכרת רוויה בהעמדות פנים, הפער בין מה שנראה נוצץ מרחוק לבין מה שהופך למדכא מקרוב, והאפשרות או האומץ לשנות מסלול חיים – סביבה, חברים, עיסוק. לופה יוצאת אל הלא נודע ומאותתת לקוראיה על גמישותן של זהויות אנושיות. כפי שהייתה אנונימית, הפכה למפורסמת בעזרת עבודה קשה ותושייה, וכפי שנהנתה מתשומת לבם של הסובבים, בחרה לחזור אל האנונימיות ולעזוב את המוכר לטובת חיפוש מחודש אחר סביבה שבה היא תחוש טוב יותר ולא תצטרך להעמיד פנים או לעטות זהות שאינה מתאימה לה. הסיפור ממחיש לילדים כמה עדין ומורכב הוא מיקומם. כמה קל לעצב זהות בעקבות ביקורת חיצונית, אולם לאור קורותיה של לופה, כך אנו למדים, אין לתת למתבונן מבחוץ לקבוע עבורך מי אתה. ויותר מכל, הספר מראה שניתן לתקן. גם בחירות מוטעות, או ניסיונות כושלים, יכולים להוביל להתפתחות, לבגרות ולתחושת מלאות. לופה בסופו של דבר בוחרת בחיפוש. הספר אינו מציע תשובה בדמות זהות רצויה אלא מעלה על נס את החיפוש ואת השינוי כשני מרכיבים חיוניים שמובילים לתחושת אושר, חיוניות, שחרור ומלאות.

מומלץ לגילאי 4 ועד 120

עובדה ועוד עובדה מאת מאירה פירון

עובדה ועוד עובדה. כתבה: מאירה פירון. איורים: אלינה גורבן. טל מאי / ידיעות אחרונות

כמה עובדות שגרמו לי לאהוב את ספרן החדש של מאירה פירון ואלינה גורבן, עובדה ועוד עובדה:

  1. הומור – "עובדה. כל לילה אני הולך לישון במיטה שלי. עוד עובדה: כל בוקר אני מתעורר במיטה שלהם". כמובן שמי שאשם בדבר, לדידו של הילד המספר, הוא האב, שמעביר את בנו ממיטתו למיטת הוריו. השימוש בהומור כדי להתמודד עם פחדי לילה חשוב גם כשבאים לדון בסוגיה שנמצאת במרכז הטקסט – ילד שישן במיטת הוריו – אולם גם כאשר דנים בכל בעיה אחרת בה נתקלים ילדים. ההומור הוא פרי שילובם של הטקסטים התמימים בגוף ראשון, עם האיורים החותרים תחת הטקסט וממחישים את המעבר של הילד למיטת הוריו באמצע הלילה. להומור תפקיד מנרמל – הוא מפחית מחומרת הבעיה וכמו כן קושר בין בעייתו של המספר לבעייתו של הנמען. הוא אף מעודד ילדים (ומבוגרים) לגלות חוש הומור ביחס לחולשותיהם.

2. גוף ראשון יחיד – הילד הוא שמספר את סיפורו והמילה "סיפור" משמשת כאן בשני מובנים: ראשית, סיפור עלילתי של ילד שעובר למיטת הוריו ומשבש את שנתם, וגם סיפור כיסוי שנועד להסביר את הימצאותו בבוקר במיטת ההורים: "אני יודע שהוא עושה את זה בשביל אמא. אמא אוהבת מאוד לישון בחדר שלי". אין מדובר בשקר אלא בדרך שבו הילד-המספר מנסה להסביר לעצמו את מצבו ואת תחושת הוריו, וכמובן, שהאיורים קוראים תיגר על סיפור זה ומתארים את מעברו העצמאי באישון לילה למיטה האחרת.

3. שיח ילדים: הגיבור אינו משוחח עם הוריו על פחדיו לישון במיטתו לילה שלם. רק בגן הוא חש שהוא יכול לשתף את חבריו בפחדיו, באפיזודה המאוירת כמקבילה לטיפול פסיכולוגי. יולי חברתו מנסה לסייע לו – "אז תגיד לאבא שלך שהוא רוצה לישון רק איתך", ואכן, הגיבור מקבל את עצתה של חברתו ומסביר להוריו שהוא חייב להישאר במיטה שלו ולשמור על הדובי החום.

  1. 4. חיקוי השיח ההורי – את מקומו של ההורה הנוזף מאייש גיבור היצירה, שמסביר לאמו – "את כבר גדולה מאוד, זאת עובדה. ועוד עובדה: את צריכה לישון במיטה שלך". החלפת התפקידים בין ההורה לילד מאפשרת לילד לנכס לעצמו נימה בוגרת שהוא חש מחויב לה, והיא שתגרום לו להמשיך ולישון במיטתו.

5. התהליך – הספר אינו מציג פתרון קסם. אנו מתוודעים למספר לילות במשפחה של דמויות חסרות שם, באופן מודע, שכן זהו סיפור אוניברסלי שכל ילד והורה מכירים מחייהם. מה שמתחיל כסיפור-כיסוי של ילד הבא להסביר את ההרגל שלו לעבור למיטת הוריו, הופך לווידוי בפני חברתו בגן, ולניסיונות אקטיביים להפסיק ולעבור למיטת ההורים. התהליך אמנם מסופר מנקודת מבטו של הילד אולם בולט הקושי הכפול – זה של הילד שחש מועקה ומנסה לשנות את מנהגו, וזה של הוריו, אשר האיורים מדגישים את עייפותם הרבה ואת הקושי שלהם להתמודד עם בעיות השינה של ילדם. הַשְקטת ההורים המתאפשרת על ידי תיאורם באיורים בלבד מנוגדת לחוסר השקט שחש בנם. כאן טמונה חשיבותו של הסיפור: ההורים אינם מחנכים, אינם מטיפים ואינם מתמרדים בעקבות המצב. הם שקטים ועייפים, נשאבים לתוך המציאות שנכפית עליהם לנוכח הרגלי השינה של בנם, ודווקא השקט שלהם הוא שמוביל בסופו של דבר להחלטת בנם לישון במיטתו. הבחירה הפואטית לוותר על עימות או על גישה פטרונית מולידה סיפור שעוסק לא רק בהרגלי שינה (קלוקלים), אלא גם באהבה חסרת תנאים של הורים לילדם, ובניסיון של ילד לשנות בכוחות עצמו מנהגים "ילדותיים", ברגע שניתן לו המרחב לעשות כן, ניסיון שמסתיים ברגע מזוקק של התבגרות.

מומלץ לגילאי: שנתיים ואילך

קריאת חובה: טיפים והמלצות לקראת שבוע הספר

שבוע הספר קרב ובא. זוהי הזדמנות נפלאה להתוודע למבחר נרחב של ספרים ואף לפגוש סופרים אהובים. המבחר רב ועל כן קשה מאוד להחליט מה כדאי לקנות ועל מה לוותר. להלן כמה טיפים וכן המלצות על ספרים שכדאי לרכוש לילדים בגילאי שלוש ועד שבע:

  1. התעלמו מן הכריכה. הכריכה הקדמית מציגה איור המושך את העין אולם היא לאו דווקא מרמזת על עלילת הסיפור או על נושאו. הכריכה האחורית כוללת בדרך כלל קלישאות ותשבחות וגם ממנה חשוב להתעלם.
  2. כשאתם בדוכן, התחילו לקרוא או להקריא את תחילת הסיפור. שימו לב האם הסיפור מעניין את הילד והאם הוא מעוניין להמשיך את הקריאה. בדקו את המשלב הלשוני – האם המילים קשות מדי או שמא כולן מובנות. המטרה היא שהספר יכיל גם מילים שהילד אינו מכיר על מנת להעשיר את שפתו.
  3. אפשרו לילד לבחור. אם ילד מגיע מראש עם בקשה לספר, שמעו לו ואל תכפו עליו את טעמכם האישי. הוא הנמען של הספר ולא אתם. הציגו בפני הילד ספרים שונים, ספרו לו על נושאיהם ותנו לו להחליט. המטרה היא לפתח אצל הילד טעם עצמאי.
  4. שילוב: שלבו בין ספרים חדשים לספרים קלאסיים.
  5. אל תתנו לאורך הספר להוות שיקול. לא כל ספר נקרא בישיבה אחת ולא כל סיפור הוא סיפור שלפני השינה. ניתן להקריא לילדים סיפור בהמשכים אם הוא ארוך מדי.
  6. חריזה: ספרים רבים לגיל הרך מחורזים. החריזה היא בדרך כלל פשוטה (מדי) ומלמדת על שליטה בינונית בשפה. שימו לב האם מדובר בחריזה מורכבת או שמא בגרביים, נעליים, מכנסיים ואופניים, חריזה שכלל אינה מפתחת את שליטתו הלשונית של הילד.
  7. נושאים: נסו לבחור ספר שיתקשר לנושא שהילד מתעניין בו. זה יכול להיות ספר שעוסק בבעל חיים מסוים שהילד אוהב, או ספר שנוגע בסוגיה שרלבנטית לילד – הולדת אח קטן, תחילת כיתה א', גירושי הורים, תחושה של שונות ועוד.

8. אומר או מראה? כלל הברזל שמנחה אותנו בבחירה של ספר כתוב היטב, היא שהספר מראה לנו מצב מסוים ולא אומר לנו מהו המצב. אם ספר הוא הגדתי, כלומר, אם המספר נותן עודף מידע, הרי שהספר אינו מפתח לא את הקוגניציה של הילד ולא את דמיונו. המטרה היא שהספר יהיה הראייתי – יתאר ויאפשר לנמען להבין ולשפוט בעצמו את הדמות ואת המצב. דוגמה פשוטה: "חומי היה כלב נאמן ותמיד סייע לבעליו". זהו ספר הגדתי שנותן מידע שאמור להינתן באופן עקיף. המטרה היא שהילד יסיק לבדו מהן תכונותיו של חומי: "כשדני חש שצרה מתקרבת, חומי מיד הזדקף ובא".

המלצות לספרים לגיל הרך שהם בבחינת קריאת חובה (מצוינות ההוצאות על מנת שתוכלו להגיע לדוכן המתאים):

העיפרון השחור מאת ינאי פרי (עם עובד)

עמליה רוצה חיה מאת יעל איכילוב (עם עובד)

פנדה יוצאת למרעה מאת מאיר שלו (עם עובד)

וניל על המצח ותות על האף מאת מאיר שלו (עם עובד)

לא הצליח לי מאת נעמי בן גור (הקיבוץ המאוחד)

זוזי שמש מאת דפנה בן צבי (הקיבוץ המאוחד)

קוף משקפוף מאת חנה גולדברג (הקיבוץ המאוחד)

אמא שלי תמיד ממהרת מאת הדסה יובל (הקיבוץ המאוחד)

מבוקשת חיית המחמד המושלמת מאת פיונה רוברטון (הקיבוץ המאוחד)

הכי חזק בגן מאת עדינה בראל (הקיבוץ המאוחד)

משהו אחר מאת קתרין קייב (מעריב / מכון שבא)

קטנה מאת ג'סיקה מזרב (מעריב)

אוי לא ג'ורג' מאת כריס הוטון (כנרת זמורה ביתן)

זוג והרופאים המעופפים מאת ג'וליה דונלדסון (כנרת זמורה ביתן)

שירת בת הים מאת ג'וליה דונלדסון (כנרת זמורה ביתן)

מר נמלה ואדון חרגול מאת לולי גריי (כנרת ואיגואנה)

ידי הזהב של קלואי מאת קלי דיפוצ'יו (ידיעות אחרונות / טל מאי)

הנסיכה שלבשה שקית נייר מאת רוברט מאנץ' (ידיעות אחרונות / טל מאי)

שלג של סביונים מאת רינת פרימו (ידיעות אחרונות)

רוזלינדה מאת איריס ארגמן (מטר)

מי דופק בדלת? מאת מיכאל אבס (מודן)

למלא את הדלי (לילדים) מאת טום ראת ומרי רקמיר (מודן)

 

שירת בת-הים מאת ג'וליה דונלדסון

שירת בת-הים. כתבה: ג'וליה דונלדסון. איורים: לידיה מונקס. תרגמה: רִמונה די-נור. הוצאת כנרת

בת הים הקטנה מוכרת כמעט לכל ילד, בין אם מסיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן ובין אם מגרסת דיסני שהפכה את הסיפור הטראגי לסיפור רומנטי מתקתק. זהו אתגר בלתי מבוטל לחזור אל דמותה של בת הים הקטנה ולהציגה באור חדש ורענן, אולם ג'וליה דונלדסון מעניקה לדמות זו עלילה חדשה המתכתבת עם זו המוכרת, אולם מותאמת לקוראיה בני הזמן.

לעתים משתמשים במילה "דידקטי" כדי לציין את מגרעותיו של סיפור ילדים. דונלדסון היא סופרת נפלאה, שאינה מהססת להיות דידקטית ולתווך מסרים מורכבים באמצעות עלילות שאינן מורכבות, תיווך שיש בו גם חינוך. סיפורה הידוע טרופותי, שקנה לו קוראים רבים בכל רחבי העולם, ממחיש זאת. באמצעות תיאור "תמים" של עכבר, מעניקה דונלדסון לנמען-הילד כלים פסיכולוגיים להבנת המתרחש סביבו, להתמודד עם פחדים או עם יצורים גדולים ממנו וכן לנצל את כוחותיו חרף קוטנו. ספריה של דונלדסון מלאי הומור אולם מקפלים בתוכם תובנות חברתיות ופסיכולוגיות. כך גם ספרה הנפלא שירת בת הים, אשר מציג את בת הים על רקע מסע החניכה שעברה. הספר מתמודד עם הכמיהה לכסף ולפרסום ועושה זאת באמצעות התחקות אחרי עולמה של בת הים הקטנה. בתחילה, היא נמצאת במקומה הטבעי, בים, ושרה לדגי האוקיינוס. לשירתה, כולם מקשיבים – יצורים חיים, אולם גם עולם הצומח והדומם אינם נותרים אדישים: "צדפות, שבלולים, מיני זוחלים, ציפורים ושחפים מסביבה, מוחאים כף אל כף, כנף אל כנף, לשירת בת הים השלווה". תרגומה המצוין של רמונה די-נור הופך את השורה לדו-משמעית: השירה שלווה וגם בת הים, בשלב זה של הסיפור, שלווה. כאשר סם הקוסם מגיע לאזור הוא שומע את השירה ומבטיח לבת הים הקטנה שורה של הבטחות משל היה סוכן מיומן: "אצלי את תהיי מפורסמת, אצלי את תהיי עשירה, את תשחי בברכה של שיש ותישני במיטת נוצות אדירה". חבריה מנסים להניא אותה מללכת עם סם ומציינים בפניה שהוא רמאי, אך בת הים הקטנה אינה שועה לתחינותיהם. היא עוזבת את עולמה – עולם מימי ומוגן, והופכת לזמרת בקרקס.

חיי התהילה אינם זוהרים כפי שהובטח לה. הקהל אמנם נהנה משירתה, אולם את ביתה הקבוע ואת סביבתה התומכת, היפה, חסרת הגבולות המרחביים והאוהבת היא ממירה בקרון נדודים. בין ההופעות היא נדחסת לאקווריום צר וקודר, ההבטחות לעושר מתבדות, וכאשר היא מבקשת לחזור הביתה, סם הקוסם מגחך. ההופעות נמשכות, הקהל מריע, אולם השירה הופכת משירה שלווה לשירה נוגה, בהתאמה למצבה הנפשי של בת הים הקטנה. חלומותיה של בת הים משתנים. לא עוד עושר ופרסום אלא חולות הזהב ומימי המפרץ, היינו, לשוב אל ביתה ואל עברה. היא מבקשת לצאת לחופשי בשנית, אולם סם מציין – "הקהל משלם, הקהל יקבל" ומותיר אותה בעיצבונה. כאשר השחף, נציג של עולמה הקודם, שומע את שירתה, הוא מפציר בה לברוח. אולם כיצד תצליח לברוח מי שזקוקה למים על מנת לחיות? כיצד תצלח את מסעה כשלגופה זנב במקום רגליים, אותו זנב שמדגיש את חוסר התאמתה לעולם שבו היא נמצאת כעת. הסיוע מגיע מצדה של הלוליינית, שמלמדת את בת הים הקטנה ללכת על ידיה. וכך, היא חוזרת אל ביתה וצועדת על ידיה עד שהיא מגיעה אל חוף המבטחים תרתי משמע. בסיום הסיפור שירתה אינה שלווה, אינה עצובה, אלא צלולה. זוהי שירה אחרת, של מי שהתאכזבה אולם בעזרת ידידיה ואמונתה, שבה למקומה האהוב.

בגרסתה המודרנית לסיפור בת הים הקטנה "מייבאת" דונלדסון לסיפור את התבנית הטראגית המלווה את בת הים, שנוטה ללכת אחרי ליבה ולהקריב את ביתה ואת מהותה. אולם הפעם לא מדובר בנסיך הגורם לה לעזוב את עולמה המוכר ולוותר כליל על חייה אלא על קוסם, המבטיח לה תהילה וכסף רב. בזכות ידידיה הישנים והחדשים היא מצליחה להינצל ולשוב אל מקומה. בבית, היא ממשיכה לשיר ומגלה, כי התהילה האמתית היא זו שאדם זוכה בה כשהוא מממש את כישרונו אולם נותר עדיין הוא. היא אמנם כבר אינה נודדת ממקום למקום, אבל בסביבתה כל היצורים מקשיבים לשירתה, וכפי שמבטיח הסיפור לנמעניו, "אם תגיעו לכאן, לחולות הזהב, הביטו היטב מסביבכם, אולי מאי-שם תעלה בת-הים ואולי היא תשיר גם לכם".

ספר חשוב בעידן הריאליטי שמבטיח לילדים פרסום ותהילה ריקים מתוכן, המחדד מושגים דוגמת חברות, נאמנות, שייכות והגשמה עצמית וממחיש כי על מנת לממש כישרונות, אין צורך לעזוב את הסביבה המוכרת והאהובה ולהמירה בסביבה מנוכרת למען הממון וה"תהילה".

לגילאי – שלוש ומעלה, הנאה צרופה.

המאפייה של הציפורים מאת תמי בראון אלקלס

המאפייה של הציפורים מאת תמי בראון אלקלס. איורים: שירה קורח. הוצאת מטר.

ספרות הילדים הקלאסית עסקה לא אחת בילדים החווים משברים מעמדיים וכלכליים. שרה קרו, גיבורת נסיכה קטנה לפרנסס הודג'סון ברנט (1905), הופכת בין לילה מנסיכה למשרתת בעקבות מות אביה. הקיום כמשרתת שחיה בעליית הגג אינו משליך על אופייה יוצא הדופן, והיא נותרת נסיכה במהותה, חכמה וטובת לב. בהמשך, היא שבה למעמדה המקורי בזכות חברו של אביה. העוני ברומן מתואר כגורם לקושי ולבושה, אולם הפתרון הנִסי בדמות ההצלה ממנו, מטשטשים אותו והופכים אותו לחוויה זמנית הנובעת מאכזריותה של מנהלת הפנימייה. גם אוליבר טוויסט גיבור הרומן של צ'ארלס דיקנס (1838), שנחטף מביתו, נאלץ לפגוש בעולם של מטה, עולם שבו אנשים שורדים באמצעות פשיעה ואלימות, עולם חסר רגש המאופיין בעוני ובבערות. בדומה לשרה קרו גם אצל אוליבר טוויסט העוני זמני והוא שב אל משפחתו המבוססת. בנות משפחת מארץ', גיבורות נשים קטנות ללואיזה מיי אלקוט (1868), נאלצות גם הן להסתפק במועט ומצבן הכלכלי אינו מאפשר להן להידמות לשכניהם ולחברותיהם ומאלץ את מג וג'ו להיות שותפות בפרנסת הבית. הן מתחבטות לא אחת בקשר שבין כסף לאהבה, וגיבורת הרומן, ג'ו מארץ, מחליטה להינשא לפרופסור באר השווה לה אינטלקטואלית אולם חסר בסיס כלכלי איתן – בדומה לה.

ככל שארצות המערב אימצו ערכים קפיטליסטיים קיצוניים, כך העוני נותר מחוץ לטקסט הספרותי והרווחה הכלכלית הפכה למובנת מאיליה ולחלק אינטגרלי מעיצובם של מרבית הטקסטים לילדים ולנוער. גם כשדמויות הילדים חוות מגוון של בעיות, הבעיות הכלכליות אינן מוזכרות לרוב, והזרקור מופנה לבעיות פסיכולוגיות וחברתיות שחווה הדמות המרכזית ביצירה. התכחשותו של הטקסט לילדים להיבט כה מרכזי בחייו של הילד – הקיום הכלכלי של משפחתו – גוררת הבנייה של תודעה כוזבת המתייחסת לעושר ולשפע כברירת מחדל. הבנייה זו מאותתת לילד כי אין גבולות ליכולת הכלכלית של הוריו ומכאן כי ההיבט הכלכלי נטול חשיבות בחייו ואין להכיר בו כלל. את מקומה של ההנגדה בין העניים לעשירים, הנגדה הנוכחת באופן בולט במיוחד במעשייה העממית, מצאה ההצגה של הילד החי בסביבת שפע אשר לא הוא ולא הוריו טרודים בבעיות כלכליות וסוגיות של מציאת חבר חדש, "אחרוּת", יחסי הורים וילדים, או קשיים כאלו ואחרים, הן היחידות המטרידות את הילד והוריו.

ספרה החדש של תמי בראון אלקלס, המאפייה של הציפורים, מישיר עין לסוגיה הרגישה של קיומו הכלכלי של הילד, באופן רגיש ויוצא דופן. הספר עוקב אחר יואב, בנם של שמחה האופה ואשתו פאני, המנהלים מאפייה ובית קפה. יואב מהווה חלק ממחזור החיים של המאפייה ומדי יום עם שובו מהגן הוא מגיע למאפייה ומסייע במלאכות השונות. הוא אף מביא לחברתו נעמה עוגיית ריבה בצורת לב בכל בוקר. התיאור של ילד המצוי במקום העבודה של הוריו ואף מסייע להם אינו שולח את היצירה לימיו של אוליבר טוויסט אולם מעגן את הילד בסביבתם התעסוקתית של הוריו ואף רומז כי לפנינו אופה לעתיד.

המפנה בסיפור מגיע כאשר המאפייה נעזבת על ידי מרבית לקוחותיה מסיבה לא ברורה. השולחנות והכיסאות נותרים מיותמים. יואב שומע חלקיקי שיחות שמנהלים הוריו: "מה יהיה? עוד מעט הכסף ייגמר, ולא נוכל לקנות מצרכים", וצופה בדאגה של הוריו מבלי להבין את המצב. הוא אף מנסה להצחיק את הוריו, אך ללא הועיל. במקביל לעזיבת המאפייה שמתרחשת על ידי לקוחותיה האנושיים, מתחילות לבקר בה ציפורים שונות ומגוונות, מרהיבות ביופיין. יואב דואג להאכיל את הציפורים, והאיור, שחושף רבדים שאינם נמסרים בטקסט, מציג את האב המודאג כשלמולו מודעות דרושים. כשנותרות שקית סוכר אחרונה, חפיסת חמאה אחת ושקית קמח, יואב ונעמה מכינים עוגיות ומכבדים את הציפורים בתקרובת. ובדיוק כאשר ההורים תולים שלט 'למכירה' על המאפייה, והאֵם מוצגת באיור כשהיא עצובה ומתקשה לספר ליואב על רוע הגזירה, מתחילים לפקוד את המאפייה צפרים ותיירים וממלאים שוב את שולחנותיה. במקום שלט 'למכירה', נתלה שלט חדש – "המאפייה של הציפורים", והמאפייה חוזרת להיות שוקקת חיים.

בשעה שבה הוריו של יואב חרדים מן הבאות ונערכים לקראת מכירתה של המאפייה, הפתרון למצב הקשה עולה דווקא מצדו של יואב, שאהבתו ודאגתו לציפורים מצילה את המשפחה מפשיטת רגל. הטקסט נדרש הן למשבר הכלכלי והן לקושי של ההורים להסביר לילדם ולתווך עבורו מצב זה. בְמַקום שבו המילה אינה נגישה, מגיעים האיורים וחושפים את הקושי שחווים האב והאם לנוכח שקיעתו של מפעל חייהם מזה, ואת חוסר ההבנה של יואב המוליד גם כן תחושה קשה של אי וודאות ואף בריחה לעולם הציפורים שיש בו קסם וצבעוניות המנוגדים למצוקתם של ההורים.

הסוף הטוב והמחויך מלמד כי לעתים דווקא דמיון ויצירתיות הם המובילים להצלחה כלכלית שכן בזכות ה"לקוחות" החדשים שמצא יואב הופכת המאפייה לשם דבר, ו'ניצלת' ממכירתה. ובשונה ממשלים קפיטליסטיים דוגמת משל הנמלה והצרצר שמלמד להפגין קשיות לב כלפי מי שסובל ממחסור, דווקא הנדיבות היא זו שמובילה בסיפור לשפע ולהצלחה.

מגיל: 5