צ'יינה מאת נורית זרחי

צ'יינה. כתבה: נורית זרחי. איורים: כנרת גילדר. ידיעות אחרונות/טל-מאי

בשנת 1993 פרסמה נורית זרחי את ספרה החשוב מפרשיות. הספר עקב אחר ילדה בשם נוגה, שבקשה מאמה לא ללכת לבית הספר בטענה שיש לה אוזניים גדולות ושילדי הכיתה מכנים אותה "מפרשיות". נוגה חובשת כובע קש על מנת להסתיר את אוזניה, והכובע לוקח אותה למסע פנטסטי שבו מוצעים לה מרחבים חדשים ותפקודים חדשים כאפשרות להחליף את עולמה הקיים. היא פוגשת עולמות שונים מזה המוכר לה, ובכל עולם מציעים לה להישאר ולעטות זהות אחרת. בסופו של המסע היא בוחרת לשוב לביתה ולדבוק בזהותה. היא אף נפרדת מן הכובע לטובת זוג עגילים חדשים שמדגישים את אוזניה ובכך ממחישה את האופן שבו למדה לאהוב ולהדגיש בעצמה גם את מה שאחרים מציירים עבורה כשלילי.

קשה שלא לחוש בזיקה הנרקמת בין הסיפור מפרשיות לבין צ'יינה, ספרה החדש של זרחי. עם זאת, צ'יינה אינו ספר פנטזיה אלא טקסט פוסט-מודרני לילדים המעלה שאלות שונות: האם לפנינו סיפור להקראה לפני השינה? האם תילדה הו היא גיבורת הסיפור? האם מדובר בילדה או באישה? והאם מסעו של הכובע צ'ייינה מכוון אלי משמעות כלשהי או שמא מדובר ביצירה דמיונית שאינה מתכנסת ל"מסר" כלשהו, יצירה הבורחת מנרטיב ליניארי או ממשמעות מובנית.

המרחב בסיפור אינו מוגדר וכך גם גיבורתו, תילדה הו. ביתה ממוקם על עץ, סמל לניתוקה מההוויה ה"רגילה", סמל לעובדת היותה "מעופפת". ועם זאת, חרף הניתוק, בוחרת תילדה הו לחבור לחברה המתוארת בסיפור, שכוללת, בין היתר, בעלי חיים ובני מלוכה. היא מתכוננת ללכת לאופרה ומביטה במראה, נתקפת במשבר זהות שכן היציאה מאלצת אותה לעטות חזות שונה, ושואלת את הכובע – "אתה בטוח שאני – אני?". הכובע מאשרר את זהותה וטוען שהוא רואה אותה מבפנים, אולם רוח פרצים מעיפה אותו מתילדה הו. בשלב זה מעניין האיור המציג את תילדה הו מביטה בעצמה במראה. איור זה מצביע על תפיסה מעוותת של הכובע שכן כובע הנוצה הופך במראה למאיים ומשקף את תפיסתה השונה של תילדה הו את האובייקטים שסובבים אותה. תילדה הו קוראת לכובע שישוב אליה, אולם היא אינה מודעת לשמו ולכן מכנה אותו ריגולטו, על שם האופרה של ורדי בה היא מתכוננת לבקר. הכובע מתקן אותה ומציין "שמי צ'יינה", "לא ראית מה שכתוב עלי מבפנים?". הדיאלוג הקצר מזמין את איתור הציר המרכזי שסביבו נע הסיפור – מחירו של ניתוק. תילדה הו שחיה על עץ וצורכת תרבות גבוהה, שוכחת לעתים לתהות על קנקנם של הפרטים הקטנים, הטריוויאליים, ובאופן סימבולי, אינה רואה שלכובעה יש תווית עם שם. הוא אמנם רואה את פנימיותה ואינו מושפע מהשינויים שחלים בחיצוניותה, אך היא עסוקה בחייה, בתודעתה ובזהותה ואינה מפנה את מבטה אליו.

צ'יינה עף ונוחת על ראש החזירה. במהלך האופרה דורשת תילדה הו מהחזירה את הכובע, אולם זו מסרבת להחזירו. בתחנותיו משמש הכובע מסתור לאוצר, בית לנסיך ונסיכה הומלסים, וכאן מתגלה זהותו הגמישה – הוא גם כובע וגם כובעה ולכן ביכולתו ללדת כובעים רבים וכך להומלסים יש מקום לגור בו.

בסופה של היצירה חוזרת צ'יינה אל תילדה הו, שמבקשת ממנה עזרה. חלומותיה התפזרו בכל הבית. תילדה הו חובשת את צ'יינה אולם הפעם אין מדובר בהכנות ליציאה כי אם בהכנות לשינה, להתכנסות בתוך העצמי. כאן מתפרשת היצירה הפוסט-מודרנית שפיזרה סמלים שונים הנוגעים לקשר בין חיי היוצר, תודעתו ויצירתו. תילדה הו כאמנית, מנותקת מסביבתה ומשלמת על כך מחיר חברתי. עם זאת, תקופות התנומה מציגות תנומה לכאורה. שכן שנתה הסימבולית מניבה שפה חדשה הבוראת עולמות שטרם נחשפו. במובן זה צ'יינה הוא יצירה ביוגרפית וארס-פואטית מחד גיסא, ומאידך גיסא יצירה שבאה להציג את השונות מזווית חדשה ומרעננת. תילדה הו אינה מתקבלת על ידי החברה הסובבת. ועם זאת, היצירות שהיא בודה מביאות מזור לעולם. הנסיכים והאנשים שגרים בכובעים שילדה צ'יינה מקבלים בית, אך אין מדובר בבית פיזי כי אם בבית רוחני – זיכרונות, סיפורים, מטען רגשי משותף. ומכאן הפרדוקס שעומד בלבו של הסיפור – בדידותו של היוצר היא המניבה יצירה המפיגה את בדידותו של הקורא. שאלותיו של היוצר, כאביו ומשברי הזהות שהוא חווה, מביאים תשובות ללב קוראיו. שכן כובעים, כפי שמעיד האיור של המאיירת המוכשרת כנרת גילדר, מיוצרים בסין, ואילו יצירת אמנות, חסרת זיהוי מרחבי פיזי זולת נפשו ותודעתו של היוצר.

צ'יינה הוא סיפור אחר לקריאה לפני השינה (אם בוחרים לקרוא בו טרם השינה). סיפור שבמקום להרדים את נמענו החוץ-טקסטואלי, מרדים את גיבורתו, על מנת שתוכל לחלום/לבדות סיפורים נוספים. נורית זרחי מביאה לנו יצירה גדולה נוספת, מאתגרת, שיש לקרוא שוב ושוב על מנת למשמעה, או לנסות להבינה, ובייחוד היא רוקחת סוף טוב בעל מתכון יוצא דופן. שכן הסיפור אינו נגמר בחתונה אלא בחגיגתה של ההבנה ה"אחרת" ושל הישות ה"אחרת". צ'יינה חוזר לתילדה הו שכן הוא מודע לכך שלמרות מגרעותיה תילדה הו מהווה את ביתו. כמו נוגה מהסיפור מפרשיות, גם צ'יינה לא נשאר בארמון המפתה ובוחר בביתו המקורי, על מגרעותיו ועל יופיו עוצר הנשימה.

סיפור מופתי, חגיגה לאוהבי הספרות.

מיועד לגילאי 5 עד 120

 

מאת

שי רודין

ד"ר שי רודין, חוקר ומרצה לספרות עברית ולספרות ילדים ונוער