עובדה ועוד עובדה מאת מאירה פירון

עובדה ועוד עובדה. כתבה: מאירה פירון. איורים: אלינה גורבן. טל מאי / ידיעות אחרונות

כמה עובדות שגרמו לי לאהוב את ספרן החדש של מאירה פירון ואלינה גורבן, עובדה ועוד עובדה:

  1. הומור – "עובדה. כל לילה אני הולך לישון במיטה שלי. עוד עובדה: כל בוקר אני מתעורר במיטה שלהם". כמובן שמי שאשם בדבר, לדידו של הילד המספר, הוא האב, שמעביר את בנו ממיטתו למיטת הוריו. השימוש בהומור כדי להתמודד עם פחדי לילה חשוב גם כשבאים לדון בסוגיה שנמצאת במרכז הטקסט – ילד שישן במיטת הוריו – אולם גם כאשר דנים בכל בעיה אחרת בה נתקלים ילדים. ההומור הוא פרי שילובם של הטקסטים התמימים בגוף ראשון, עם האיורים החותרים תחת הטקסט וממחישים את המעבר של הילד למיטת הוריו באמצע הלילה. להומור תפקיד מנרמל – הוא מפחית מחומרת הבעיה וכמו כן קושר בין בעייתו של המספר לבעייתו של הנמען. הוא אף מעודד ילדים (ומבוגרים) לגלות חוש הומור ביחס לחולשותיהם.

2. גוף ראשון יחיד – הילד הוא שמספר את סיפורו והמילה "סיפור" משמשת כאן בשני מובנים: ראשית, סיפור עלילתי של ילד שעובר למיטת הוריו ומשבש את שנתם, וגם סיפור כיסוי שנועד להסביר את הימצאותו בבוקר במיטת ההורים: "אני יודע שהוא עושה את זה בשביל אמא. אמא אוהבת מאוד לישון בחדר שלי". אין מדובר בשקר אלא בדרך שבו הילד-המספר מנסה להסביר לעצמו את מצבו ואת תחושת הוריו, וכמובן, שהאיורים קוראים תיגר על סיפור זה ומתארים את מעברו העצמאי באישון לילה למיטה האחרת.

3. שיח ילדים: הגיבור אינו משוחח עם הוריו על פחדיו לישון במיטתו לילה שלם. רק בגן הוא חש שהוא יכול לשתף את חבריו בפחדיו, באפיזודה המאוירת כמקבילה לטיפול פסיכולוגי. יולי חברתו מנסה לסייע לו – "אז תגיד לאבא שלך שהוא רוצה לישון רק איתך", ואכן, הגיבור מקבל את עצתה של חברתו ומסביר להוריו שהוא חייב להישאר במיטה שלו ולשמור על הדובי החום.

  1. 4. חיקוי השיח ההורי – את מקומו של ההורה הנוזף מאייש גיבור היצירה, שמסביר לאמו – "את כבר גדולה מאוד, זאת עובדה. ועוד עובדה: את צריכה לישון במיטה שלך". החלפת התפקידים בין ההורה לילד מאפשרת לילד לנכס לעצמו נימה בוגרת שהוא חש מחויב לה, והיא שתגרום לו להמשיך ולישון במיטתו.

5. התהליך – הספר אינו מציג פתרון קסם. אנו מתוודעים למספר לילות במשפחה של דמויות חסרות שם, באופן מודע, שכן זהו סיפור אוניברסלי שכל ילד והורה מכירים מחייהם. מה שמתחיל כסיפור-כיסוי של ילד הבא להסביר את ההרגל שלו לעבור למיטת הוריו, הופך לווידוי בפני חברתו בגן, ולניסיונות אקטיביים להפסיק ולעבור למיטת ההורים. התהליך אמנם מסופר מנקודת מבטו של הילד אולם בולט הקושי הכפול – זה של הילד שחש מועקה ומנסה לשנות את מנהגו, וזה של הוריו, אשר האיורים מדגישים את עייפותם הרבה ואת הקושי שלהם להתמודד עם בעיות השינה של ילדם. הַשְקטת ההורים המתאפשרת על ידי תיאורם באיורים בלבד מנוגדת לחוסר השקט שחש בנם. כאן טמונה חשיבותו של הסיפור: ההורים אינם מחנכים, אינם מטיפים ואינם מתמרדים בעקבות המצב. הם שקטים ועייפים, נשאבים לתוך המציאות שנכפית עליהם לנוכח הרגלי השינה של בנם, ודווקא השקט שלהם הוא שמוביל בסופו של דבר להחלטת בנם לישון במיטתו. הבחירה הפואטית לוותר על עימות או על גישה פטרונית מולידה סיפור שעוסק לא רק בהרגלי שינה (קלוקלים), אלא גם באהבה חסרת תנאים של הורים לילדם, ובניסיון של ילד לשנות בכוחות עצמו מנהגים "ילדותיים", ברגע שניתן לו המרחב לעשות כן, ניסיון שמסתיים ברגע מזוקק של התבגרות.

מומלץ לגילאי: שנתיים ואילך

מאת

שי רודין

ד"ר שי רודין, חוקר ומרצה לספרות עברית ולספרות ילדים ונוער