בתיה לא עפה מאת רקפת זיו-לי

בתיה לא עפה. כתבה: רקפת זיו-לי. איורים: אביאל בסיל. ספרית פועלים.

בתיה לא עפה | רקפת זיו-לי | אביאל בסיל

בתיה בת היענה לא יודעת לעוף. יש לה אמנם כנפיים, אולם אין להן שימוש. הציפורים מעקמות את מקורן ומנדות אותה. הדרור מציע לה שלא לבוא לנשף השנתי של מועדון הציפורים, שכן היא לא יודעת לעוף. דחייתה החברתית מובילה למשבר זהות: "איזו מין ציפור אני, שלא מסוגלת לעוף? חשבה בתיה. אולי אני באמת ג'ירפה? או סוס? אולי אני דינוזאור?".

השפירית הטובה מנסה להרגיע את בתיה הנסערת. "זה הכל בראש", היא מסבירה ברוח האמונה שמחשבה מעצבת מציאות, ו"אין דבר העומד בפני הרצון". אולם לא כך הדבר בעולמה של בתיה. ניסיונותיה לעוף עולים בתוהו והיא נופלת ונחבלת. כעת היא מגלה שיש דבר העומד בפני הרצון.

פגישה מקרית עם דוב-מתופף מגלה לבתיה שהיא אמנם לא יודעת לעוף, אבל מצטיינת בריקודים. זוהי פגישה מכוננת, שכן בתיה הייתה כל כך עסוקה בלראות את פגמיה, עד שהיא לא נתנה את דעתה על המקומות בהם היא טובה מהיתר, בולטת ואף נערצת. באלגוריה היפה שלפנינו דווקא ההתרחקות מהחברה המיידית – חברת הציפורים, והפגישה עם ישות חיצונית – הדוב – מובילה למבט חדש. מבטו של הדוב בבתיה אינו נגוע בתחושת ההתנשאות והעליונות של הציפורים האחרות, תחושה שביטלה אותה כליל. המבט החדש שלו וקביעתו – "אף פעם לא ראיתי ציפור שרוקדת יפה כמוך!" מובילים אותה לחוות את עצמה אחרת, וחיזוקיו מניעים אותה ללכת בכל זאת לנשף שאליו היא לא הוזמנה.

בנשף היא פוגשת את בן המלך, פינגווין, שגם לו יש כנפיים והוא אינו יודע לעוף. השניים רוקדים יחדיו ובאורח פלא הציפורים שמביטות בבתיה מסגלות להן מבט חדש. הן רואות את צווארה הגמיש, את ריקודיה היפים ומשוות אותה לבת מלך.

 

 

 

האלגוריה שלפנינו שייכת לז'אנר "ספרי קבלת ה'אחר'", אולם באופן מושכל היא אינה עוסקת בפן אחד של אי קבלתו החברתית של ה'אחר', אלא באופן שבו הוקעת ה'אחר' מובילה את ה'אחר' להוקיע את עצמו ולגזור על עצמו נידוי. כאשר החברה הסובבת עסוקה כל כך בפגמים של בתיה, היא גורמת לה שלא לראות דבר מלבד פגמים אלו ולמעשה עיוורון גורר עיוורון. עיוורונה של החברה ליופיה של בתיה וליחודה, מוביל את בתיה להיות עיוורת לעצמה, למקומות בהם היא נעלה על חברתה. ובנקודה זו נדרשת עזיבה, גם אם לתקופה קצרה, למקום שבו חווים אותך באופן רענן ולא על דרך השלילה. ובמקום לומר לה מדי יום שהיא לא יודעת לעוף, אומר לה הדוב שהיא רוקדת יפה. וזה כל מה שצריך כדי לשוב ולהאמין בעצמך. והיא חוזרת לחברת בני מינה, ומבינה, שהיא לא חייבת לעוף על מנת להיות מאושרת ושבכלל, היכולת לעוף היא לא זו שתסב לה אושר. וכאן ישנה מטאפורה יפה בדבר המעוף – שכן המעוף האמיתי הוא היכולת להמריא מבחינה רגשית ולהיות מאושר וכמו כן היכולת להמריא ממה שהחברה המקיפה חושבת עליך, לחוות את עצמך דרך פריזמה עצמאית, וכך, לגרום לחברה להשתנות. כי גם בת יענה יכולה להיות בת מלך. זה רק עניין של מבט.

מגיל: 4

ספרים נוספים בז'אנר: משהו אחר מאת קתרין קייב, אין ציפור כזו, קורציפה מאת אילן שיינפלד, בנצי מאת דיוויד מק'י ותרנגול בגדול מאת קית' גרייבס.

 

מאת

שי רודין

ד"ר שי רודין, חוקר ומרצה לספרות עברית ולספרות ילדים ונוער

2 thoughts on “בתיה לא עפה מאת רקפת זיו-לי”

  1. ביקורת יפה ורגישה מאוד. לרקפת זיו לוי סופרת מוכשרת יש ספר נפלא הנקרא "קול של פרפרי"ם העוסק אף הוא בחריג,באחר. אכן קולם של פרפרים צריך שיישמע לא רק צלצולי תרועה.וחשוב כמו שכתבת שהאדם יכיר במעלות עצמו חרף מאמצי הסביבה להדירו ולמצוא בו פגמים. תודה לך על ביקורת יפה ומאירת עיניים בוודאי שארכוש את הספר ואתענג עליו. ספרים כאלה צריל ללמדם בבית הספר.