אחרי אייריס

אחרי אייריס. כתבה: נטשה פארנט. תרגום: יעל אכמון. כנרת, זמורה ביתן. 223 עמ'.

אחרי אייריס

 

רומן מפעים ורגיש, הנכתב כיומנה של בּלוּבֶּל, נערה בת ארבע עשרה, שאחותה התאומה אייריס נדרסה שלוש שנים טרם ההווה הסיפורי. במהלך שלוש שנים אלו בלובל מנסה לאיין את עצמה, מתוך הזדהות נפשית עמוקה עם אחותה המתה. היא מעלימה את עצמה מעיני הסביבה, מנתקת את כל קשריה החברתיים, ומסתייעת במצלמת וידאו המאפשרת לה להפוך לזוג עיניים הצופות בסביבה, אותה סביבה שמנסה להמשיך אחרי המוות, לעתים מצליחה ולעתים כושלת. אמנם לפנינו יומן המתאר את חוויותיה האישיות של בלובל ואת הקושי הגלום באבדן אחותה, אולם ניתן בהחלט לקרוא אותו כרומן משפחה. הפיכתה של בלובל לצלמת המשפחתית מאפשרת לקורא לבחון כיצד כל אחד מבני המשפחה מתמודדים עם האבל. הוריה של בלובל בוחרים לברוח מהמשפחה. היא ואחיה נותרים עם זורן, סטודנט לתואר שני, המשמש להם מטפלת ואוזן קשבת, בעוד ההורים בוחרים לעבוד במקומות מרוחקים. ניתן לבקר את בחירתם, אולם באישון לילה, שומעת בלובל את אמה מסבירה, שרק בעבודה היא מצליחה לשכוח את המוות של בתה.

אחותה הגדולה של בלובל, פלורה, היא נערה אקסצנטרית המנסה למשוך את תשומת לבם של ההורים באמצעות שבירת כללים וזעזוע הסובבים. שני אחיה הקטנים אינם יודעים להמליל את כאבם, אולם זה מורגש ומהדהד: כאב אבדן האחות לצד כאב אבדן הוריהם שהתנתקו מהם ואף הפחד שמא הם אינם זוכרים עוד את אחותם שמתה כאשר היו קטנים. בתקופה המתוארת ברומן מנסה בלובל לחזור ולהנכיח את עצמה במשפחתה ובקרב חבריה. היא אף מתאהבת בנכדם של השכנים וזוכה לטעום את טעמה של אהבה ראשונה, ואכזבה ראשונה. ולמרות החלל המצוי בלבן של הדמויות, וההבנה שלא באמת ניתן להחלים לאחר מותו של אדם אהוב גם כאשר הזמן עובר, הסיפור רוויי אהבה והתבוננות בסביבה, ובעיקר, מציג את הגיבורה כמי שמצליחה להפוך יגון למעשה אמנות מרהיב. ספרות במיטבה.

מגיל: 13

מאת

שי רודין

ד"ר שי רודין, חוקר ומרצה לספרות עברית ולספרות ילדים ונוער