לא סתם אנטילופה מאת דב אלבוים

לא סתם אנטילופה. מאת: דב אלבוים. איורים: אביאל בסיל. הוצאת עם עובד.

ספרות הילדים הישראלית רושמת לה פסגה חדשה. ספרו האחרון של דב אלבוים, לא סתם אנטילופה (עם עובד) עתיד להיקרא באהבה על ידי ילדים והורים רבים, ודורש קריאות רבות על מנת לעמוד על יופיו ומורכבותו. זהו סיפורה של לופה האנטילופה שנעלבת כשילד מציין בפני אמו בעת ביקור בגן החיות: "אמא, אין פה אריה! זאת סתם אנטילופה".

אמירה זו גורמת ללופה לחוות משבר זהות. היא מציינת – "אני לא מוכנה להיות סתם, סתם אנטילופה!" ומחליטה לשנות את מהותה ואת מעמדה. באמצעות תרגילי ספורט מאומצים היא מצליחה לזכות בלבם של המבקרים בגן החיות והופכת לישות מפורסמת. היא זוכה בתהילה והופכת לאהודה ולמצליחה. ההערצה שהיא זוכה לה אינה מניחה את דעתה וגורמת לה לחוות משבר נוסף – "לא היה לה זמן לחלום או פשוט להשתעמם בחצר, לאכול קש ועשבים. לופה הרגישה איך הלב שלה מתכווץ, כל כולה שקר, חנופה, עבודה בעיניים. היא כבר מזמן שכחה מי היא ומה היא ומה יום מיומיים".

החיים באור הזרקורים מנתקים אותה הן מעצמה והן מן החיות המקיפות אותה. היא שוכחת להתעניין בסביבתה והעיסוק המתמיד בעצמה ובפרסום גורם לה להתרחק ממהותה האמיתית. היא מבינה שהשמחה איננה תוצר של פרסום ותהילה וכעת, נחושה להחזיר את עצמה לעצמה, היא בוחנת כיצד להפוך מחדש למאושרת.

זוהי אלגוריה מתוחכמת שנוגעת בהיבטים קיומיים – גם בעולמם של ילדים וגם בעולמם של מבוגרים. החשש של הפרט מהאופן שבו אנשים מתייגים אותו (או במקרה זה, דוחים אותו), האופן שבו אדם מגיב לביקורת אודות אופיו או חשיבותו, השאיפה להתפרסם ולזכות בתהילה שפוגשת מציאות מנוכרת רוויה בהעמדות פנים, הפער בין מה שנראה נוצץ מרחוק לבין מה שהופך למדכא מקרוב, והאפשרות או האומץ לשנות מסלול חיים – סביבה, חברים, עיסוק. לופה יוצאת אל הלא נודע ומאותתת לקוראיה על גמישותן של זהויות אנושיות. כפי שהייתה אנונימית, הפכה למפורסמת בעזרת עבודה קשה ותושייה, וכפי שנהנתה מתשומת לבם של הסובבים, בחרה לחזור אל האנונימיות ולעזוב את המוכר לטובת חיפוש מחודש אחר סביבה שבה היא תחוש טוב יותר ולא תצטרך להעמיד פנים או לעטות זהות שאינה מתאימה לה. הסיפור ממחיש לילדים כמה עדין ומורכב הוא מיקומם. כמה קל לעצב זהות בעקבות ביקורת חיצונית, אולם לאור קורותיה של לופה, כך אנו למדים, אין לתת למתבונן מבחוץ לקבוע עבורך מי אתה. ויותר מכל, הספר מראה שניתן לתקן. גם בחירות מוטעות, או ניסיונות כושלים, יכולים להוביל להתפתחות, לבגרות ולתחושת מלאות. לופה בסופו של דבר בוחרת בחיפוש. הספר אינו מציע תשובה בדמות זהות רצויה אלא מעלה על נס את החיפוש ואת השינוי כשני מרכיבים חיוניים שמובילים לתחושת אושר, חיוניות, שחרור ומלאות.

מומלץ לגילאי 4 ועד 120

בילבי (קומיקס) מאת אסטריד לינדגרן

בילבי. כתבה: אסטריד לינדגרן. איורים: אינגריד ונג נימן. עם עובד.

בילבי חוזרת, ואין שמחה גדולה מכך לילדי ישראל. ההחלטה להוציא שני כרכים שמאגדים את סיפוריה של בילבי כקומיקס, הילדה שמשנת 1945 משמחת את ילדי העולם כולו, היא החלטה מו"לית ראויה לציון, שכן בילבי היא קלאסיקה, אולם גם כיום, היא נקראת כיצירה עכשווית, מלאת חיים, הומור, וערכים.

פרשנויות שונות של היצירה מתעכבות על העובדה שב"בילבי" מוצג עולם הנשלט על ידי ילדים, ומכאן שניתנת לילדים הקוראים או השומעים התנסות בצורת חיים המנוגדת לזו שלהם, שהרי ילדים כפופים לחוקיהם של עולם המבוגרים. בילבי חיה לבדה, אביה מפליג ברחבי העולם, אינה מבקרת באופן סדיר בבית הספר, היא הילדה החזקה בעולם וביכולתה להביס כל אויב, ואכן, זוהי תמונה סוריאליסטית שמאפשרת לילדים לזכות במבט לתשובה לשאלה "מה היה קורה אם ילדים היו חיים לבדם ומנהלים את העולם?". עם זאת, מקור הכוח של הסדרה אינו טמון רק בעלילה הסוריאליסטית או ביכולתם של ילדים לעקוב אחר דמות שוברת מוסכמות – ובילבי אכן שוברת מוסכמות.

היופי הגלום בסדרה, הוא שבילבי, הגיבורה בעלת הכוח והיכולת, אינה מנצלת לרעה את הפריווילגיות שניתנו לה. היא עשירה, עצמאית, מנווטת לבדה את חייה ובקלות הייתה יכולה להפוך לילדה מתנשאת וחסרת ערכים, אולם שוב ושוב היא מוכיחה לקוראים, כי אפשר שלא להסתנוור מן הכוח שניתן לה ולהפעילו על מנת לחתור לצדק. כאשר בנגט הרשע מתנהג באלימות כלפי חלשים ממנו, בילבי נכונה להפעיל את כוחה וללמדו לקח. היא מרגיעה את וילֶה, קורבן הבריונות ואומרת לו: "אל תבכה וילה" ואניקה מוסיפה, "אם הם שוב יהיו מגעילים אליך, פשוט תגיד לבילבי". זוהי אפיזודה אחת מיני רבות שמלמדות כיצד ניתן להשתמש בכוח בתבונה, והעובדה שמדובר בילדה שמגנה על ילד חלש, מאותתת הן לקוראים והן לקוראות על שבירת הנורמות המגדריות ועל העובדה שגם בן יכול להיעזר בבת חזקה ממנו. בילבי אינה אדישה לדיכוי או לעוולות ומתקנת כל עוול אשר ביכולתה לתקן. גם כאשר הגנבים מנסים לשדוד את בילבי, הם מגלים את כוחה הרב ואת ערמומיותה. לילדי בית הספר, שנאלצו לחוות בחינה קשה ומשפילה, היא מחלקת מטבעות זהב וגלידה.

אחד הפרקים המשעשעים מתאר את בילבי כאשר היא מוזמנת לביתם של טומי ואניקה. בעוד הדודות אוכלות עוגות, הילדים ישובים בצד, אות לשוליותו של הילד בשנות ה-40 של המאה ה-20. בילבי מחליטה לאכול גם כן, וזוכה לגינויים מצד אמם של טומי ואניקה. בתגובה, היא בוכה, ואף מבטיחה "לקום כל יום, שעה מוקדם יותר, ולהתאמן". היא אמנם אינה מצייתת לחוקי הנימוס שמתווים המבוגרים, אולם היא אינה מבטלת אותם. "מעידותיה" הן מעידותיו של כל ילד שמנסה להתנהג בנימוס, אולם כושל בכך, ומיד ננזף ונענש. מי שלא יודעת כיצד לאכול בהתאם לכללי הטקס, מחלצת תינוקות מבניין בוער ומשתמשת באומץ לבה וביכולותיה הגופניות על מנת לעשות את מה שהסובבים אינם מצליחים לעשות, למרות שהם מבוגרים והיא ילדה.

כאשר אביה אפרים שב ואף רוצה לקחתה עמו למסעותיו, היא מחליטה להישאר עם חבריה טומי ואניקה. שכן טומי ואניקה אמנם מייצגים את הילדים ה"טובים", שהולכים לבית הספר ומקיימים בצייתנות את חוקי עולם המבוגרים, אולם הם גם הקשר החברתי החשוב עבורה ביותר, והיא מוכנה להקריב את החיים לצד אביה ואת היציאה להרפתקאות לטובת החברות. "לא, אבא, זה לא יֵלך. אני לא יכולה לעזוב את טומי ואניקה", מסבירה בילבי. וכמובן מוסיפה – "הכי טוב לילדים לחיות חיים מסודרים. במיוחד כשנותנים להם לסדר אותם בכוחות עצמם".

הרבה לפני שספרות הילדים נרתמה לסוגיית קבלת ה"אחר", החברות יוצאת הדופן של טומי, אניקה ובילבי, המחישה לילדי העולם, שניתן להתחבר ולאהוב ילדים שונים ממך – חיצונית, התנהגותית ותרבותית – ושחברות פירושה הפריה הדדית, למידה, שיתוף ואף פשרות וויתורים. במובן זה סדרת "בילבי" היא סדרה חינוכית שמשיבה לחינוך את משמעותו הערכית. בעוד בילבי בוחרת שלא להתנהג כמו ילדה מנומסת, היא שומרת על חבריה, נוהגת בבעלי חיים כאילו היו בני אדם, מעודדת את טומי ואניקה כשהם חולים בחצבת ומצויים בבידוד, מצילה את אביה מטביעה בים, ובעיקר – חוגגת את שמחת החיים. ומה יותר נפלא מלצחוק ומלהיות מאושרים?

 

מומלץ ביותר, מגיל 5 ועד 120

עובדה ועוד עובדה מאת מאירה פירון

עובדה ועוד עובדה. כתבה: מאירה פירון. איורים: אלינה גורבן. טל מאי / ידיעות אחרונות

כמה עובדות שגרמו לי לאהוב את ספרן החדש של מאירה פירון ואלינה גורבן, עובדה ועוד עובדה:

  1. הומור – "עובדה. כל לילה אני הולך לישון במיטה שלי. עוד עובדה: כל בוקר אני מתעורר במיטה שלהם". כמובן שמי שאשם בדבר, לדידו של הילד המספר, הוא האב, שמעביר את בנו ממיטתו למיטת הוריו. השימוש בהומור כדי להתמודד עם פחדי לילה חשוב גם כשבאים לדון בסוגיה שנמצאת במרכז הטקסט – ילד שישן במיטת הוריו – אולם גם כאשר דנים בכל בעיה אחרת בה נתקלים ילדים. ההומור הוא פרי שילובם של הטקסטים התמימים בגוף ראשון, עם האיורים החותרים תחת הטקסט וממחישים את המעבר של הילד למיטת הוריו באמצע הלילה. להומור תפקיד מנרמל – הוא מפחית מחומרת הבעיה וכמו כן קושר בין בעייתו של המספר לבעייתו של הנמען. הוא אף מעודד ילדים (ומבוגרים) לגלות חוש הומור ביחס לחולשותיהם.

2. גוף ראשון יחיד – הילד הוא שמספר את סיפורו והמילה "סיפור" משמשת כאן בשני מובנים: ראשית, סיפור עלילתי של ילד שעובר למיטת הוריו ומשבש את שנתם, וגם סיפור כיסוי שנועד להסביר את הימצאותו בבוקר במיטת ההורים: "אני יודע שהוא עושה את זה בשביל אמא. אמא אוהבת מאוד לישון בחדר שלי". אין מדובר בשקר אלא בדרך שבו הילד-המספר מנסה להסביר לעצמו את מצבו ואת תחושת הוריו, וכמובן, שהאיורים קוראים תיגר על סיפור זה ומתארים את מעברו העצמאי באישון לילה למיטה האחרת.

3. שיח ילדים: הגיבור אינו משוחח עם הוריו על פחדיו לישון במיטתו לילה שלם. רק בגן הוא חש שהוא יכול לשתף את חבריו בפחדיו, באפיזודה המאוירת כמקבילה לטיפול פסיכולוגי. יולי חברתו מנסה לסייע לו – "אז תגיד לאבא שלך שהוא רוצה לישון רק איתך", ואכן, הגיבור מקבל את עצתה של חברתו ומסביר להוריו שהוא חייב להישאר במיטה שלו ולשמור על הדובי החום.

  1. 4. חיקוי השיח ההורי – את מקומו של ההורה הנוזף מאייש גיבור היצירה, שמסביר לאמו – "את כבר גדולה מאוד, זאת עובדה. ועוד עובדה: את צריכה לישון במיטה שלך". החלפת התפקידים בין ההורה לילד מאפשרת לילד לנכס לעצמו נימה בוגרת שהוא חש מחויב לה, והיא שתגרום לו להמשיך ולישון במיטתו.

5. התהליך – הספר אינו מציג פתרון קסם. אנו מתוודעים למספר לילות במשפחה של דמויות חסרות שם, באופן מודע, שכן זהו סיפור אוניברסלי שכל ילד והורה מכירים מחייהם. מה שמתחיל כסיפור-כיסוי של ילד הבא להסביר את ההרגל שלו לעבור למיטת הוריו, הופך לווידוי בפני חברתו בגן, ולניסיונות אקטיביים להפסיק ולעבור למיטת ההורים. התהליך אמנם מסופר מנקודת מבטו של הילד אולם בולט הקושי הכפול – זה של הילד שחש מועקה ומנסה לשנות את מנהגו, וזה של הוריו, אשר האיורים מדגישים את עייפותם הרבה ואת הקושי שלהם להתמודד עם בעיות השינה של ילדם. הַשְקטת ההורים המתאפשרת על ידי תיאורם באיורים בלבד מנוגדת לחוסר השקט שחש בנם. כאן טמונה חשיבותו של הסיפור: ההורים אינם מחנכים, אינם מטיפים ואינם מתמרדים בעקבות המצב. הם שקטים ועייפים, נשאבים לתוך המציאות שנכפית עליהם לנוכח הרגלי השינה של בנם, ודווקא השקט שלהם הוא שמוביל בסופו של דבר להחלטת בנם לישון במיטתו. הבחירה הפואטית לוותר על עימות או על גישה פטרונית מולידה סיפור שעוסק לא רק בהרגלי שינה (קלוקלים), אלא גם באהבה חסרת תנאים של הורים לילדם, ובניסיון של ילד לשנות בכוחות עצמו מנהגים "ילדותיים", ברגע שניתן לו המרחב לעשות כן, ניסיון שמסתיים ברגע מזוקק של התבגרות.

מומלץ לגילאי: שנתיים ואילך

קריאת חובה: טיפים והמלצות לקראת שבוע הספר

שבוע הספר קרב ובא. זוהי הזדמנות נפלאה להתוודע למבחר נרחב של ספרים ואף לפגוש סופרים אהובים. המבחר רב ועל כן קשה מאוד להחליט מה כדאי לקנות ועל מה לוותר. להלן כמה טיפים וכן המלצות על ספרים שכדאי לרכוש לילדים בגילאי שלוש ועד שבע:

  1. התעלמו מן הכריכה. הכריכה הקדמית מציגה איור המושך את העין אולם היא לאו דווקא מרמזת על עלילת הסיפור או על נושאו. הכריכה האחורית כוללת בדרך כלל קלישאות ותשבחות וגם ממנה חשוב להתעלם.
  2. כשאתם בדוכן, התחילו לקרוא או להקריא את תחילת הסיפור. שימו לב האם הסיפור מעניין את הילד והאם הוא מעוניין להמשיך את הקריאה. בדקו את המשלב הלשוני – האם המילים קשות מדי או שמא כולן מובנות. המטרה היא שהספר יכיל גם מילים שהילד אינו מכיר על מנת להעשיר את שפתו.
  3. אפשרו לילד לבחור. אם ילד מגיע מראש עם בקשה לספר, שמעו לו ואל תכפו עליו את טעמכם האישי. הוא הנמען של הספר ולא אתם. הציגו בפני הילד ספרים שונים, ספרו לו על נושאיהם ותנו לו להחליט. המטרה היא לפתח אצל הילד טעם עצמאי.
  4. שילוב: שלבו בין ספרים חדשים לספרים קלאסיים.
  5. אל תתנו לאורך הספר להוות שיקול. לא כל ספר נקרא בישיבה אחת ולא כל סיפור הוא סיפור שלפני השינה. ניתן להקריא לילדים סיפור בהמשכים אם הוא ארוך מדי.
  6. חריזה: ספרים רבים לגיל הרך מחורזים. החריזה היא בדרך כלל פשוטה (מדי) ומלמדת על שליטה בינונית בשפה. שימו לב האם מדובר בחריזה מורכבת או שמא בגרביים, נעליים, מכנסיים ואופניים, חריזה שכלל אינה מפתחת את שליטתו הלשונית של הילד.
  7. נושאים: נסו לבחור ספר שיתקשר לנושא שהילד מתעניין בו. זה יכול להיות ספר שעוסק בבעל חיים מסוים שהילד אוהב, או ספר שנוגע בסוגיה שרלבנטית לילד – הולדת אח קטן, תחילת כיתה א', גירושי הורים, תחושה של שונות ועוד.

8. אומר או מראה? כלל הברזל שמנחה אותנו בבחירה של ספר כתוב היטב, היא שהספר מראה לנו מצב מסוים ולא אומר לנו מהו המצב. אם ספר הוא הגדתי, כלומר, אם המספר נותן עודף מידע, הרי שהספר אינו מפתח לא את הקוגניציה של הילד ולא את דמיונו. המטרה היא שהספר יהיה הראייתי – יתאר ויאפשר לנמען להבין ולשפוט בעצמו את הדמות ואת המצב. דוגמה פשוטה: "חומי היה כלב נאמן ותמיד סייע לבעליו". זהו ספר הגדתי שנותן מידע שאמור להינתן באופן עקיף. המטרה היא שהילד יסיק לבדו מהן תכונותיו של חומי: "כשדני חש שצרה מתקרבת, חומי מיד הזדקף ובא".

המלצות לספרים לגיל הרך שהם בבחינת קריאת חובה (מצוינות ההוצאות על מנת שתוכלו להגיע לדוכן המתאים):

העיפרון השחור מאת ינאי פרי (עם עובד)

עמליה רוצה חיה מאת יעל איכילוב (עם עובד)

פנדה יוצאת למרעה מאת מאיר שלו (עם עובד)

וניל על המצח ותות על האף מאת מאיר שלו (עם עובד)

לא הצליח לי מאת נעמי בן גור (הקיבוץ המאוחד)

זוזי שמש מאת דפנה בן צבי (הקיבוץ המאוחד)

קוף משקפוף מאת חנה גולדברג (הקיבוץ המאוחד)

אמא שלי תמיד ממהרת מאת הדסה יובל (הקיבוץ המאוחד)

מבוקשת חיית המחמד המושלמת מאת פיונה רוברטון (הקיבוץ המאוחד)

הכי חזק בגן מאת עדינה בראל (הקיבוץ המאוחד)

משהו אחר מאת קתרין קייב (מעריב / מכון שבא)

קטנה מאת ג'סיקה מזרב (מעריב)

אוי לא ג'ורג' מאת כריס הוטון (כנרת זמורה ביתן)

זוג והרופאים המעופפים מאת ג'וליה דונלדסון (כנרת זמורה ביתן)

שירת בת הים מאת ג'וליה דונלדסון (כנרת זמורה ביתן)

מר נמלה ואדון חרגול מאת לולי גריי (כנרת ואיגואנה)

ידי הזהב של קלואי מאת קלי דיפוצ'יו (ידיעות אחרונות / טל מאי)

הנסיכה שלבשה שקית נייר מאת רוברט מאנץ' (ידיעות אחרונות / טל מאי)

שלג של סביונים מאת רינת פרימו (ידיעות אחרונות)

רוזלינדה מאת איריס ארגמן (מטר)

מי דופק בדלת? מאת מיכאל אבס (מודן)

למלא את הדלי (לילדים) מאת טום ראת ומרי רקמיר (מודן)

 

כשהייתי הכי מאושרת מאת רוסה לגרקרנץ

כשהייתי הכי מאושרת. כתבה: רוסה לגרקרנץ. איורים: אוה אריקסון. תרגמה: דנה כספי. הוצאת ידיעות אחרונות / טל מאי

ספר שלישי בסדרת ראשית הקריאה העוקבת אחר חייה של דוני (קדמו לו החיים המאושרים שלי והלב שלי קופץ וצוחק) הוא הזדמנות נאותה לחשוב מחדש על סדרות ספרותיות לילדים. ז'אנר זה מנקז אליו ביקורת רבה. הטענות הנפוצות הן שסדרות לילדים נכתבות משיקולים מסחריים ולמעשה משעתקות הצלחה על חשבון איכות אסתטית. מכאן גם שיוכן המידי של סדרות ספרותיות לספֵרת הספרות הפופולארית.

אם נבחן את הרומן כשהייתי הכי מאושרת, על רקע שני הספרים שקדמו לו, נבחין במעלותיה של סדרה ספרותית כתובה היטב. המפגש עם דוני מתבצע ביצירה לקראת סיום הלימודים בכיתה א'. מספר הדמויות בכרך השלישי נותר מצומצם: אביה של דוני ,חברתה הטובה אלה-פרידה המתגוררת הרחק ממנה, וכן סבה, סבתה ובן דודה. הבחירה למקד את המבט בדמויות מועטות חותרת תחת מוסכמה רווחת של סדרות ספרותיות שנוטות להרחיב את מספר הדמויות המאיישות את עלילת היסוד מכרך לכרך במטרה להבנות עלילה מפותלת ומותחת. מספרן המועט של הדמויות נובע כפי הנראה מתוך שאיפה להעמיק את ההכרות עם הדמות המרכזית ועם עולמה, וכמו כן, הוא תוצר של חתירה לתיאור מימטי של חייו של ילד בן שש. אין בסדרה הרפתקאות אלא נאמנות מוחלטת לשגרת יומו של ילד בן שש, הכוללת לימודים בבית הספר, מגעים חברתיים מוגבלים וחיים משפחתיים. במקרה של דוני – משפחתה כוללת את אביה (שכן אמה נפטרה עוד בטרם תחילתו של ההווה הסיפורי), בעלי החיים אותם היא מגדלת (חתול ושרקנים) וכן את סבה, סבתה ובן דודה. אלו האחרונים מאיישים תפקיד חשוב בכרך השלישי שכן לאור תאונת הדרכים של אביה ואשפוזו עוברת דוני לבית סביה. בעוד הקורא מתוודע לדמותה של דוני כשסוגיית יתמותה היא עובדה מוגמרת, הרי שפרשת פציעתו של האב בתאונה מטלטלת את עולמה הפנימי. עם זאת האושר ממשיך להוות את המוטיב המרכזי בסדרה. אל מול הכאב לנוכח אשפוז האב בוחנים דוני והקוראים את הנקודות המאושרות בחייה – משפחתה התומכת, חברותה עם אלה-פרידה, שמלתה החדשה, ריח הפריחה, האפשרות לסייע לשכן קשיש ולטייל עם כלבו, היכולת לגמול למורתה האהובה עם ספר שכתבה וההמתנה לחופשת הקיץ המבטיחה. החתירה לאושר מנחה את דוני לכל אורך הרומן. מציאת הנקודות שבהן היא הייתה מאושרת הופכת לתזכורת מתמדת לכך שהחיים טומנים בחובם עצב ושמחה, נקודות שפל לצד רגעי אושר. אושרה של דוני אינו חד ממדי ואינו מושג באמצעים חומריים. כשהיא צריכה להחליט איזו שמלה תקנה מבין השתיים שהיא אוהבת, אנדנדינו פשוט מסייע לה. לעומת זאת זיכרונותיה מן התקופה בה אלה-פרידה למדה בכיתתה, טיולה בשדה המאפשר לה להריח פרחים והדהוד מילות האהבה של אביה – הם הממלאים אותה באושר והופכים לחומר שממנו היא רוקחת את ספרה. מתוך חתירתה של דוני לאושר עולה שדר מורכב וחשוב: אושר אינו מונח לפתחו של אדם ועל כן שומה עליו לתור אחריו. החתירה לאושר היא לפני הכול עניין תודעתי: דוני מאלצת את עצמה, גם ברגעים קשים, לחשוב על אותן נקודות בחייה שמילאו אותה באושר. נקודות אלו שזורות בסיפור כנסיגות אקספוזיציוניות, קרי, פרטים שונים מן העבר שמועלים ומוזכרים בעת הצורך. ולמשל – אחרי שוויקי ומיקה רודפות אחריה וגורמות לה למעוד, היא נזכרת ביום שבו סוזי התחפשה לפרה. וכאשר היא נוגעת בתנוכי אוזניה ומרגישה את עגיליה, שוב היא נמלאת אושר, עדות להתגברותה על הפחד מפני ניקוב חורים באוזניים.

אמנותה של לגרקרנץ משלבת דחיסות ואיפוק בתיאור אפיזודות נפשיות מורכבות. התיאור הקצר מקיף עולם רגשי טעון אולם ללא פאתוס וללא ניתוח עצמי:

בימים שאלה-פרידה למדה בכיתה של דוני, הכול היה כיף, חוץ מפעם אחת – כשכולם התבקשו לצייר את אמא שלהם. דוני לא זוכרת הרבה מהשנים שבהן הייתה לה אמא. היא הייתה קטנה כל כך. בעצם היא זוכרת רק שסיפרו לה שאמא שלה מתה. אבא שלה בכה. כמה שנים אחר כך הוא סיפר לה מה היו מילותיה האחרונות של אמא שלה: 'תמסור דרישת שלום ממני, במיוחד לדוני', ביקשה ממנו. כמה טוב לדעת שזה מה שאמרה. כשהתבקשו לצייר את אמא שלהם, הרשו לדוני לצייר במקום זה את אבא שלה (עמ' 34).

ובהמשך, מציינת המספרת: דוני היא ילדה מאושרת, באמת מאושרת, אבל לא כל הזמן. על הפעמים שבהן לא הייתה מאושרת היא מעדיפה לא לחשוב. היא מנסה לדלג עליהן" (עמ' 37), ואכן, זהו המוטו של סדרת ראשית הקריאה הטובה ביותר שנראתה במחוזותינו. חרף הסיבות לאי האושר, יש לדלג ולחתור למצוא את האושר, להאיר את הזרקור על הנקודות המשמחות וגם בשעת משבר לבחון את העולם על דבשו שמתקיים לצד עוקצו.

אין תיאור הולם יותר לספר כשהייתי הכי מאושרת, מלבד זה: ספר שיעניק לקוראיו שעה צרופה של אושר.

לגילאי: שש ועד מאה ועשרים.

 

 

הסוד של פלוריאן מאת חוה ניסימוב

הסוד של פלוריאן. כתבה: חוה ניסימוב. איורים: מריאנה רסקין.

טל מאי / ידיעות אחרונות

מה עובר בראשו של ילד פולני שהוריו מביאים לביתו שק, ובמקום מתנה לחג המולד יוצאת ממנו ילדה יהודייה? האם יוכל לשמור על דבר הימצאה בבית בסוד? כיצד ישתנה מהלך חייו לאור הגעתה של הילדה הזרה המסכנת את חייו ואת חיי הוריו? האם הגעתו של זר למשפחה רווית כאב וסודות מן העבר ישנו במשהו את התנהלותה?

הרומן הסוד של פלוריאן מנסה לענות על שאלות אלו ומשרטט ביד אומן את תודעתו של פלוריאן בימי מלחמת העולם השנייה, עת בני משפחתו הסתירו את אווה היהודייה.

כל סיפור שעוסק בתקופת מלחמת העולם השנייה, על זוויותיה השונות, מיד מתויג כ"סיפור שואה" ונשלח למדף ספרי השואה תוך הפיכתו לספר שעניינו הנחלת השואה לילדים ולנוער. הסוד של פלוריאן מסרב לתיוג שכזה, ולא בגלל שהשואה אינה נוכחת בו – היא אכן מהווה חלק חשוב ממנו שכן אווה הילדה מופרדת ממשפחתה ונאלצת לחוות חיים במסתור, לא לראות אור יום ולחיות בפחד מתמיד מפני הלשנה. גם הילדה בה פלוריאן מאוהב, קמילה, מגיעה לכפר מוורשה כיוון שמשפחתה נאלצת לברוח שכן סבה הוא יהודי. הפן היהודי נוכח ברומן אולם הוא מִשני לסוגיות הקיומיות שהרומן עוסק בהן, סוגיות הנעדרות בדרך כלל מרומנים המיועדים לגילאי 9-12.

לפנינו ילד פולני שחי עם הוריו בעוד אחיו הגדול מגויס לצבא ובהמשך נודע כי הוא נפל בשבי. במהלך הרומן מתגלה סוד מעברם של הוריו – מותה של אחותו שלא זכה להכיר, שמתה כתינוקת מדלקת ריאות עוד בטרם נולד. הסוד הזה משפיע על חייו של פלוריאן לא פחות מסוד הסתרתה של אווה שכן מות התינוקת מסביר את יחסיו העכורים עם ההורים, את תחושתו שאביו הוא נוכח-נפקד ושאמו מסוגרת ואינה משתפת אותו בעולמה הפנימי. באופן פרדוקסלי, דווקא אימוצה של אווה מהווה עבור הוריו את השבת הסדר על כנו והשלמתו של החסר הלא מדובר. פלוריאן מתיידד עם אווה בהדרגה, והשניים הופכים לאחים לכל דבר וממלאים באהבתם את החלל העצום שפוערים המלחמה וכן ההורים ביחסם המרוחק לילדם.

במהלך תקופה זו נאלץ פלוריאן לחוות פיצול שלא ברצונו. כלפי חוץ הוא משמיע מימרות אנטישמיות כדי שלא ייחשד בהסתרת יהודייה, ואילו בביתו, הוא משחק עם אווה וקשוב לחרדותיה ולמצוקותיה, רואה דווקא בה מישהי שמסייעת לו להתמודד עם בדידותו.

כך מתקבל רומן רווי סודות ומכאן המקום החשוב של המרתף בביתו של פלוריאן, כסמל מרכזי ביצירה. המרתף הוא המקום בו פלוריאן משחק עם אווה, מקום שבו הם חוזרים להיות ילדים ואוכלים ריבות בהיחבא במציאות מורכבת שבה יש לנהוג בזהירות במזון על מנת שלא ייגמר. המרתף הוא המקום שמוביל למחילה בה תסתתר אווה במקרה שהנאצים יפשטו על הבית וינסו לתפסה. במרתף מטמינה אמו של פלוריאן את בגדיה של אחותו שנפטרה. חשיבתה היא, שעליה להסתיר מפלוריאן את דבר האסון שקרה לה ולהורידו ל"מרתף", אולם הדברים חוזרים וצפים אל מעל פני השטח עד לגילוים. גם פלוריאן מנסה להיות ילד אחראי שמסוגל לשמור על סודות ועל כן הוא ממעט לפגוש את חבריו. שתיקתו יוצרת עומס על "מרתפו" התודעתי ומיתרגמת לחלומות בלהה שחושפים את המתח בו הוא שרוי. וכל אלו, עולים ממרתפה של הכותבת, חוה ניסימוב, ניצולת שואה שהוסתרה בזמן מלחמת העולם השנייה אצל משפחה פולנית, לה מוקדש הספר – "לזכר משפחת ואלצ'אק שהצילה את חיי".

המרתף מחליף ביצירה את הדיבור שכן לפנינו רומן של שותקים. האב נמנע מלשוחח עם בנו ורק מביט אל החגורה, תזכורת לאלימות הצפויה לבן אם ימרה את פיו. האם שותקת את כאב אבדן בתה, הבן שותק את כאב היחסים הקשים עם אביו ובהמשך, את כאב הפרידה מחברתו הראשונה אותה אהב, שנאלצה לברוח עם הוריה שוב בגין יהדותם, ואילו אווה שותקת את פחדיה ואת חוסר האונים שהיא חשה. אין אנו מקבלים גישה לתודעתה ולשאלות שוודאי מקננות בה – היכן הוריה? האם תשוב ותתאחד עם אמה? מה יקרה בתום המלחמה? במרתף יכולים פלוריאן ואווה לדבר מעט, לאכול ריבות ולשחק, להתלכלך, לבצע מעשי קונדס, לברוא הרפתקאות ובעיקר – להתנהג כשני אחים ולחזור לילדותם שנגזלה מהם בגין המלחמה.

במכלול יצירתה שבה ניסימוב אל סיפורה הביוגרפי ומעבדת אותו מזוויות שונות. בספרה קלידוסקופ היא צמצמה את המבט כך שהקורא יכול היה לחוש את חוסר הידיעה שחוותה ילדה יהודייה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בספרה ילדה משם היא כותבת: "מהיום אני ילדה אחרת, פולנייה. נוצרייה. אסור לי לספר לאיש שאני יהודייה. אימא שלי מלמדת אותי להצטלב כמו שעושים הנוצרים". התיאור התמים מכסה על מציאות שבה עליה ללבוש ולהשיל זהויות שוב ושוב על מנת לשרוד.

את המסירה בגוף ראשון של הילדה-הניצולה שאפיינה את ספריה הקודמים, מחליפה ניסימוב במסירה בגוף ראשון של הילד-המציל המספר את קורותיו בסיפור הסוד של פלוריאן. ילד שאוּמן להבריח את אווה במקרה שהנאצים קרבים וההורים אינם בביתם. ילד שוויתר על מעמדו החברתי לטובת שמירה על סודה/סודו. זוהי הסטת מבט חשובה ונדירה שמאפשרת לסופרת, ועמה גם לקוראים, להתאחד עם מבטו של מי שהביט באותה תקופה על ה"אחר" ולנסות להתחלף עמו כדי לחוש את כאבו ולהבין את מיקומו. זוהי גם אמירת תודה למציליה של ניסימוב: הפניית הזרקור למשפחת איכרים פולנית שסיכנה את חייה והיוותה אנטיתזה לכפר שמתאפיין באנטישמיות שורשית מעצימה את המעשה ההרואי של בני המשפחה, שאמנם קיבלו כסף בעבור הסתרתה של ילדה יהודייה, אולם היו עלולים לשלם על המעשה בחייהם.

ראוי שילדי ישראל יכירו את פועלם של חסידי אומות עולם ובמקרה של הרומן הסוד של פלוריאן, לא רק פועלם מוצג בפני הקוראים, אלא גם עולמם האנושי, המורכב והקשה, שלראשונה, מואר באור כתיבתה הייחודית של ניסימוב, המפליאה לחדור לנבכי נפשם של ילדים. זוהי יצירה שלא תוכלו להפסיק לקרוא, יצירה – שאין דומַה לה.

לגילאי: 9 ואילך, מומלץ להקראה בהמשכים לתלמידי כיתות ד'

פנדה יוצאת למרעה מאת מאיר שלו

פנדה יוצאת למרעה. מאת: מאיר שלו. צילומים: דן גולדפינגר. עם עובד

קשה לתאר במילים את יופיו של ספרו של מאיר שלו, פנדה יוצאת למרעה, המתחקה אחר פנדה, גורת רועים שמבקשת להצטרף לעולם ה"גדולים" ולרעות את הכבשים. פנדה מתגוררת במושבה על יד הכרמל, מוקפת כלבי רועים לצד חיות שונות ומטופלת על ידי אמה. מרבית בני משפחתה עובדים הרחק, במרעה ומסייעים לרועים לרעות את הכבשים. פנדה פונה לאמה ואומרת – "אני אמנם גורה אבל אני כבר לא תינוקת" ומבקשת ממנה לחדול מהשימוש בכינויי חיבה. היא יונקת את ארוחתה, וחשה גדולה וחזקה ועל כן מחליטה שכעת ביכולתה לרעות. היא עוברת בין חיות המשק השונות – הטלה, שאינו מבין את שפתה, כלב השמירה, שנוזף בה על שהיא מפריעה לו במלאכתו, והתרנגול, שלמשמע שאלתה – "אתה רוצה שאני ארעה אותך?" משיב – "בוודאי. […] אני רוצה שאת תראי אותי, ואני רוצה שהתרנגולות יראו אותי, ואני רוצה שכולם יראו אותי, כי אני יפה וחזק וצנוע וחכם וגיבור. שמת לב לכרבולת הנהדרת שיש לי על הראש?"

גם נעמי הקטנה אינה פנויה שכן היא בדרכה אל גן הילדים. וכך נותרת פנדה בתחושה שרק לה אין ייעוד.

בסופו של דבר חומקת פנדה מהדיר ועוברת מסע מייגע אל מעבר לגבעות. היא צולחת את כל המכשולים שעמדו בפניה ומגיעה אל המרעה, פוגשת את בני משפחתה המופתעים ומציינת: "טיילתי בסביבה אז קפצתי לביקור", מצטנעת ואינה מספרת על דרך החתחתים שעברה ועל פחדיה במהלך המסע. מובן שאחרי שהוכיחה את יכולתה לשרוד בטבע לבדה, ניאות רועה הצאן ללמד אותה את המלאכה ופנדה מחקה את בני משפחתה בעבודתם ולומדת לרעות. בזמן הגז בוחרת פנדה למצוא מחבוא שכן לאחר ששקלה את הדברים גילתה שלהיות הפנדושה של אמא נעים יותר מאשר לעבוד בעבודה כה מאומצת.

זהו ספרו המוצלח ביותר של מאיר שלו לילדים. התבנית אמנם מוכרת – "ילד" שיוצא מביתו ועובר מסע פיזי ונפשי, אולם כאשר תבנית זו מותאמת למידותיה של גורה שיוצאת לראשונה לבדה לחקור את העולם ושואפת להידמות למבוגרים המקיפים אותה, נוסף ממד חשוב של הומור לצד הידע שהטקסט מקנה לילדים על עולם הטבע והחי. בדומה לאודיסיאוס שלמרות הרפתקאותיו בוחר לשוב לביתו, פנדה שחוותה את נפלאות המרחב וסכנותיו והתנסתה בעבודה קשה הטומנת בחובה אחריות, בוחרת להמשיך להיות גורה ולחדול מניסיונותיה להתבגר בטרם עת.

הטקסט הנפלא חובר לצילומים עוצרי נשימה (בשחור לבן דווקא, כחלק ממגמתו של הספר לחזור אל ישראל של פעם, הצנועה והערכית) והתחושה היא שהקוראים מתוודעים לעולמם הנסתר של כלבי הרועים והופכים לצופים בתהליך גדילתה של פנדה. השיבה הביתה היא שיבה מלאת אהבה לאם אוהבת ומגוננת אשר דואגת להזהיר ולכוון את פנדה, אולם אינה מגבילה אותה ומאפשרת לה להתנסות בחוויות שונות, להכיר את העולם הסובב כך שבסופו של דבר, בחירתה של פנדה לשוב לאמה מצטיירת כטבעית וכנובעת מרצון מלא.

ספר חדש שעתיד לאייש מקום של כבוד במדפי הספרים של ילדי ישראל.

לגילאי: 4 ועד 120

שירת בת-הים מאת ג'וליה דונלדסון

שירת בת-הים. כתבה: ג'וליה דונלדסון. איורים: לידיה מונקס. תרגמה: רִמונה די-נור. הוצאת כנרת

בת הים הקטנה מוכרת כמעט לכל ילד, בין אם מסיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן ובין אם מגרסת דיסני שהפכה את הסיפור הטראגי לסיפור רומנטי מתקתק. זהו אתגר בלתי מבוטל לחזור אל דמותה של בת הים הקטנה ולהציגה באור חדש ורענן, אולם ג'וליה דונלדסון מעניקה לדמות זו עלילה חדשה המתכתבת עם זו המוכרת, אולם מותאמת לקוראיה בני הזמן.

לעתים משתמשים במילה "דידקטי" כדי לציין את מגרעותיו של סיפור ילדים. דונלדסון היא סופרת נפלאה, שאינה מהססת להיות דידקטית ולתווך מסרים מורכבים באמצעות עלילות שאינן מורכבות, תיווך שיש בו גם חינוך. סיפורה הידוע טרופותי, שקנה לו קוראים רבים בכל רחבי העולם, ממחיש זאת. באמצעות תיאור "תמים" של עכבר, מעניקה דונלדסון לנמען-הילד כלים פסיכולוגיים להבנת המתרחש סביבו, להתמודד עם פחדים או עם יצורים גדולים ממנו וכן לנצל את כוחותיו חרף קוטנו. ספריה של דונלדסון מלאי הומור אולם מקפלים בתוכם תובנות חברתיות ופסיכולוגיות. כך גם ספרה הנפלא שירת בת הים, אשר מציג את בת הים על רקע מסע החניכה שעברה. הספר מתמודד עם הכמיהה לכסף ולפרסום ועושה זאת באמצעות התחקות אחרי עולמה של בת הים הקטנה. בתחילה, היא נמצאת במקומה הטבעי, בים, ושרה לדגי האוקיינוס. לשירתה, כולם מקשיבים – יצורים חיים, אולם גם עולם הצומח והדומם אינם נותרים אדישים: "צדפות, שבלולים, מיני זוחלים, ציפורים ושחפים מסביבה, מוחאים כף אל כף, כנף אל כנף, לשירת בת הים השלווה". תרגומה המצוין של רמונה די-נור הופך את השורה לדו-משמעית: השירה שלווה וגם בת הים, בשלב זה של הסיפור, שלווה. כאשר סם הקוסם מגיע לאזור הוא שומע את השירה ומבטיח לבת הים הקטנה שורה של הבטחות משל היה סוכן מיומן: "אצלי את תהיי מפורסמת, אצלי את תהיי עשירה, את תשחי בברכה של שיש ותישני במיטת נוצות אדירה". חבריה מנסים להניא אותה מללכת עם סם ומציינים בפניה שהוא רמאי, אך בת הים הקטנה אינה שועה לתחינותיהם. היא עוזבת את עולמה – עולם מימי ומוגן, והופכת לזמרת בקרקס.

חיי התהילה אינם זוהרים כפי שהובטח לה. הקהל אמנם נהנה משירתה, אולם את ביתה הקבוע ואת סביבתה התומכת, היפה, חסרת הגבולות המרחביים והאוהבת היא ממירה בקרון נדודים. בין ההופעות היא נדחסת לאקווריום צר וקודר, ההבטחות לעושר מתבדות, וכאשר היא מבקשת לחזור הביתה, סם הקוסם מגחך. ההופעות נמשכות, הקהל מריע, אולם השירה הופכת משירה שלווה לשירה נוגה, בהתאמה למצבה הנפשי של בת הים הקטנה. חלומותיה של בת הים משתנים. לא עוד עושר ופרסום אלא חולות הזהב ומימי המפרץ, היינו, לשוב אל ביתה ואל עברה. היא מבקשת לצאת לחופשי בשנית, אולם סם מציין – "הקהל משלם, הקהל יקבל" ומותיר אותה בעיצבונה. כאשר השחף, נציג של עולמה הקודם, שומע את שירתה, הוא מפציר בה לברוח. אולם כיצד תצליח לברוח מי שזקוקה למים על מנת לחיות? כיצד תצלח את מסעה כשלגופה זנב במקום רגליים, אותו זנב שמדגיש את חוסר התאמתה לעולם שבו היא נמצאת כעת. הסיוע מגיע מצדה של הלוליינית, שמלמדת את בת הים הקטנה ללכת על ידיה. וכך, היא חוזרת אל ביתה וצועדת על ידיה עד שהיא מגיעה אל חוף המבטחים תרתי משמע. בסיום הסיפור שירתה אינה שלווה, אינה עצובה, אלא צלולה. זוהי שירה אחרת, של מי שהתאכזבה אולם בעזרת ידידיה ואמונתה, שבה למקומה האהוב.

בגרסתה המודרנית לסיפור בת הים הקטנה "מייבאת" דונלדסון לסיפור את התבנית הטראגית המלווה את בת הים, שנוטה ללכת אחרי ליבה ולהקריב את ביתה ואת מהותה. אולם הפעם לא מדובר בנסיך הגורם לה לעזוב את עולמה המוכר ולוותר כליל על חייה אלא על קוסם, המבטיח לה תהילה וכסף רב. בזכות ידידיה הישנים והחדשים היא מצליחה להינצל ולשוב אל מקומה. בבית, היא ממשיכה לשיר ומגלה, כי התהילה האמתית היא זו שאדם זוכה בה כשהוא מממש את כישרונו אולם נותר עדיין הוא. היא אמנם כבר אינה נודדת ממקום למקום, אבל בסביבתה כל היצורים מקשיבים לשירתה, וכפי שמבטיח הסיפור לנמעניו, "אם תגיעו לכאן, לחולות הזהב, הביטו היטב מסביבכם, אולי מאי-שם תעלה בת-הים ואולי היא תשיר גם לכם".

ספר חשוב בעידן הריאליטי שמבטיח לילדים פרסום ותהילה ריקים מתוכן, המחדד מושגים דוגמת חברות, נאמנות, שייכות והגשמה עצמית וממחיש כי על מנת לממש כישרונות, אין צורך לעזוב את הסביבה המוכרת והאהובה ולהמירה בסביבה מנוכרת למען הממון וה"תהילה".

לגילאי – שלוש ומעלה, הנאה צרופה.

המאפייה של הציפורים מאת תמי בראון אלקלס

המאפייה של הציפורים מאת תמי בראון אלקלס. איורים: שירה קורח. הוצאת מטר.

ספרות הילדים הקלאסית עסקה לא אחת בילדים החווים משברים מעמדיים וכלכליים. שרה קרו, גיבורת נסיכה קטנה לפרנסס הודג'סון ברנט (1905), הופכת בין לילה מנסיכה למשרתת בעקבות מות אביה. הקיום כמשרתת שחיה בעליית הגג אינו משליך על אופייה יוצא הדופן, והיא נותרת נסיכה במהותה, חכמה וטובת לב. בהמשך, היא שבה למעמדה המקורי בזכות חברו של אביה. העוני ברומן מתואר כגורם לקושי ולבושה, אולם הפתרון הנִסי בדמות ההצלה ממנו, מטשטשים אותו והופכים אותו לחוויה זמנית הנובעת מאכזריותה של מנהלת הפנימייה. גם אוליבר טוויסט גיבור הרומן של צ'ארלס דיקנס (1838), שנחטף מביתו, נאלץ לפגוש בעולם של מטה, עולם שבו אנשים שורדים באמצעות פשיעה ואלימות, עולם חסר רגש המאופיין בעוני ובבערות. בדומה לשרה קרו גם אצל אוליבר טוויסט העוני זמני והוא שב אל משפחתו המבוססת. בנות משפחת מארץ', גיבורות נשים קטנות ללואיזה מיי אלקוט (1868), נאלצות גם הן להסתפק במועט ומצבן הכלכלי אינו מאפשר להן להידמות לשכניהם ולחברותיהם ומאלץ את מג וג'ו להיות שותפות בפרנסת הבית. הן מתחבטות לא אחת בקשר שבין כסף לאהבה, וגיבורת הרומן, ג'ו מארץ, מחליטה להינשא לפרופסור באר השווה לה אינטלקטואלית אולם חסר בסיס כלכלי איתן – בדומה לה.

ככל שארצות המערב אימצו ערכים קפיטליסטיים קיצוניים, כך העוני נותר מחוץ לטקסט הספרותי והרווחה הכלכלית הפכה למובנת מאיליה ולחלק אינטגרלי מעיצובם של מרבית הטקסטים לילדים ולנוער. גם כשדמויות הילדים חוות מגוון של בעיות, הבעיות הכלכליות אינן מוזכרות לרוב, והזרקור מופנה לבעיות פסיכולוגיות וחברתיות שחווה הדמות המרכזית ביצירה. התכחשותו של הטקסט לילדים להיבט כה מרכזי בחייו של הילד – הקיום הכלכלי של משפחתו – גוררת הבנייה של תודעה כוזבת המתייחסת לעושר ולשפע כברירת מחדל. הבנייה זו מאותתת לילד כי אין גבולות ליכולת הכלכלית של הוריו ומכאן כי ההיבט הכלכלי נטול חשיבות בחייו ואין להכיר בו כלל. את מקומה של ההנגדה בין העניים לעשירים, הנגדה הנוכחת באופן בולט במיוחד במעשייה העממית, מצאה ההצגה של הילד החי בסביבת שפע אשר לא הוא ולא הוריו טרודים בבעיות כלכליות וסוגיות של מציאת חבר חדש, "אחרוּת", יחסי הורים וילדים, או קשיים כאלו ואחרים, הן היחידות המטרידות את הילד והוריו.

ספרה החדש של תמי בראון אלקלס, המאפייה של הציפורים, מישיר עין לסוגיה הרגישה של קיומו הכלכלי של הילד, באופן רגיש ויוצא דופן. הספר עוקב אחר יואב, בנם של שמחה האופה ואשתו פאני, המנהלים מאפייה ובית קפה. יואב מהווה חלק ממחזור החיים של המאפייה ומדי יום עם שובו מהגן הוא מגיע למאפייה ומסייע במלאכות השונות. הוא אף מביא לחברתו נעמה עוגיית ריבה בצורת לב בכל בוקר. התיאור של ילד המצוי במקום העבודה של הוריו ואף מסייע להם אינו שולח את היצירה לימיו של אוליבר טוויסט אולם מעגן את הילד בסביבתם התעסוקתית של הוריו ואף רומז כי לפנינו אופה לעתיד.

המפנה בסיפור מגיע כאשר המאפייה נעזבת על ידי מרבית לקוחותיה מסיבה לא ברורה. השולחנות והכיסאות נותרים מיותמים. יואב שומע חלקיקי שיחות שמנהלים הוריו: "מה יהיה? עוד מעט הכסף ייגמר, ולא נוכל לקנות מצרכים", וצופה בדאגה של הוריו מבלי להבין את המצב. הוא אף מנסה להצחיק את הוריו, אך ללא הועיל. במקביל לעזיבת המאפייה שמתרחשת על ידי לקוחותיה האנושיים, מתחילות לבקר בה ציפורים שונות ומגוונות, מרהיבות ביופיין. יואב דואג להאכיל את הציפורים, והאיור, שחושף רבדים שאינם נמסרים בטקסט, מציג את האב המודאג כשלמולו מודעות דרושים. כשנותרות שקית סוכר אחרונה, חפיסת חמאה אחת ושקית קמח, יואב ונעמה מכינים עוגיות ומכבדים את הציפורים בתקרובת. ובדיוק כאשר ההורים תולים שלט 'למכירה' על המאפייה, והאֵם מוצגת באיור כשהיא עצובה ומתקשה לספר ליואב על רוע הגזירה, מתחילים לפקוד את המאפייה צפרים ותיירים וממלאים שוב את שולחנותיה. במקום שלט 'למכירה', נתלה שלט חדש – "המאפייה של הציפורים", והמאפייה חוזרת להיות שוקקת חיים.

בשעה שבה הוריו של יואב חרדים מן הבאות ונערכים לקראת מכירתה של המאפייה, הפתרון למצב הקשה עולה דווקא מצדו של יואב, שאהבתו ודאגתו לציפורים מצילה את המשפחה מפשיטת רגל. הטקסט נדרש הן למשבר הכלכלי והן לקושי של ההורים להסביר לילדם ולתווך עבורו מצב זה. בְמַקום שבו המילה אינה נגישה, מגיעים האיורים וחושפים את הקושי שחווים האב והאם לנוכח שקיעתו של מפעל חייהם מזה, ואת חוסר ההבנה של יואב המוליד גם כן תחושה קשה של אי וודאות ואף בריחה לעולם הציפורים שיש בו קסם וצבעוניות המנוגדים למצוקתם של ההורים.

הסוף הטוב והמחויך מלמד כי לעתים דווקא דמיון ויצירתיות הם המובילים להצלחה כלכלית שכן בזכות ה"לקוחות" החדשים שמצא יואב הופכת המאפייה לשם דבר, ו'ניצלת' ממכירתה. ובשונה ממשלים קפיטליסטיים דוגמת משל הנמלה והצרצר שמלמד להפגין קשיות לב כלפי מי שסובל ממחסור, דווקא הנדיבות היא זו שמובילה בסיפור לשפע ולהצלחה.

מגיל: 5

כפפה אחת ורודה מאת חנוך פיבן

"בבוקר קר, בדרך לגן, נפלה כפפה ורודה מכיס מעיל של ילדה". כך נפתחת האלגוריה הקסומה של חנוך פיבן, המתחקה אחר הכפפה הוורודה במסע שנכפה עליה והפך מטראומה לציון דרך משמח. התבנית המוצגת בסיפור זה מוכרת מסיפורי ילדים רבים: עזיבת הבית, מסע ושיבה. אולם התוכן הייחודי הוא המקנה ליצירה את כוחה. פרידתה של הכפפה משתי הישויות הקרובות אליה – הילדה והכפפה האחרת מותירה אותה מבולבלת ואבודה. היא מנותקת מבת-זוגה הכפפה ותוהה – "אז מה אוכל עכשיו לעשות, חוץ מלבכות?"

בנקודה זו מתחדדת התֵמה המועברת לקוראים באמצעות השימוש בכפפה – הבדידות וההתמודדות עמה. בשלב הראשוני הבדידות טומנת בחובה ממד מדאיג ומכאן פחדיה של הכפפה. היא מנותקת מן הסביבה המוכרת לה, ובוכה. בשלב השני פוגשת הכפפה מספר ישויות וכל אחת מהן גורמת לה לחוש נחוצה ונצרכת. היא מסייעת לברווז להתחפש לתרנגולת ומבינה ש"הנה משהו שכפפה אחת לבד כן יכולה לעשות!". אמונתה בעצמה ובשייכותה לעולם שבה אליה והיא למעשה מתוודעת לחיים נוספים על אלו שחוותה – כישות בודדה שאינה מחוברת עוד לתאומתה ויכולה לחוות חוויות חדשות. במסעה היא מסייעת לאיל חד-קרן ואף מאכילה עגלה רעבה. מי שהתחילה את מסעה בוכייה וחסרת כיוון, מצליחה לשמח אחרים ואף לדאוג להם.

בהמשך, השתקפותה במימי האגם מזכירה לה את תאומתה, והיא שבה לחוש געגועים אל הילדה ואל חברתה. השתקפות זו מנוגדת לסיפורו של נרקיסוס שהתאהב בבבואתו ובחר לאהוב את עצמו ולא את הנשים השונות שביקשו את אהבתו. בניגוד לנרקיסיזם הקיצוני של מיתוס נרקיסוס, כאן הכפפה נזכרת שלמרות שהיא הגשימה את עצמה והיא מסוגלת לשרוד לבדה, מקומה הוא בחיק משפחתה – הילדה והכפפה הנוספת. היא מחליטה למצוא אותן ומגלה את סודו של מי ששלח את לחמו על פני המים. כפי שהיא סייעה לישויות השונות במסעה, כך הציפור הלבנה מסייעת לה לשוב לביתה ולהתאחד עם הכפפה ועם הילדה, מהן הופרדה.

חנוך פיבן, אמן החפצים, מבצע הזרה למוכר ולשגור. את הייצוגים שהתרגלנו לראות בעולמנו ובספרי הילדים הוא מציג באופן אחר, חדש ומרענן וכך הוא מאתגר את החשיבה היצירתית של קוראיו. ממה שנדמה למראית עין כאוסף חפצים רנדומלי, הוא מרכיב עולם של ישויות חיות, שחיותן ואנושיותן מורכבת דווקא מן הדומם. באמצעות סיפור פשוט לכאורה על כפפה שנפלה, מהדהדים בטקסט מושגים מורכבים דוגמת תאומוּת, פרידה, חשש מכישלון ומאבדן דרך, עזרה הדדית, ביטחון עצמי וכן חברות אמת ואהבה, שסופן לצלוח כל משבר.

הנאה צרופה מובטחת לקוראים הצעירים והמבוגרים כאחד.

מגיל: שלוש

כפפה אחת ורודה מאת חנוך פיבן. הוצאת עם עובד.