רוזלינדה יורדת מהעץ מאת איריס ארגמן

רוזלינדה יורדת מהעץ. כתבה: איריס ארגמן. איירה: נטעלי רון-רז. הוצאת מטר

לא בכל יום יורדים מהעץ. רוזלינדה המכשפה מחליטה לרדת מהעץ ולשנות את חייה. הירידה מהעץ כוללת מסע נפשי של השתנות, התגברות על פחדים, נכונות לוותר על הרגלים מסוימים, וכן מסע פיזי שבו היא נוסעת להכיר חברה חדשה – המכשפה סלינה.

ה"נפילה מהעץ" אינה פשוטה. בתחילה, היא נופלת על האף, וברכה נשרטת. אבל למרות זאת היא מציינת: "נמאס לי לשבת כך סתם" (עמ' 13) ועוזבת את העץ עליו גרה, עץ שמאפשר לה לצפות בעולם אולם מותיר אותה בודדה שם למעלה. היא מגיעה לביתה, ושם מוצאת חוסר סדר. הבית הוא ראי לנפשה, ולכן היא מסדרת את הבית והופכת אותו לבית ראוי למגורים. לאחר שסידרה את ביתה היא יכולה לחשוב בבהירות, והיא מחליטה למצוא חברה. ההחלטה מגובה בעשייה: היא מנסחת את המודעה הבאה-

המכשפה רוזלינדה

שירדה מהעץ

וגרה בלב עיר

סואנת ורועשת

בבית קטן

עם גג רעפים אדום

וגינה עם פרחים

מחפשת חברה

 

אולם אינה מסתפקת בה. היא מחליטה להוסיף לשמלתה קישוטים ונצנוצים ופרפרים לשערה. במערכת העיתון הפקיד מציין "אף פעם לא נתקלתי במודעה כל-כך מוזרה. את בטוחה שאת רוצה לפרסם אותה?" (עמ' 18). רוזלינדה עומדת על שלה, ולא נותנת לפקיד, שהוא רק פקיד ומסמל את אותם "פקידים" אפורים של החיים שמתנגדים לכל רעיון מקורי או שינוי מדפוסי הפעילות המוכרים, להניא אותה מכוונתה.

לאחר פרסום המודעה היא ממתינה, עד שיום אחד מגיעה לביתה הזמנה מהמכשפה סלינה.

רוזלינדה יוצאת למסע כדי לפגוש את סלינה. עליה לעזוב את המוכר לה ולקבל החלטות רבות. היא אורזת מזוודה, נוסעת ברכבת, אולם עליה להמשיך בכוחות עצמה, שכן הרכבת אינה מגיעה עד ביתה של סלינה. כך גם חברות, בה עוסקת היצירה, מחייבת את השותפים בה לעשייה שונה מן המוכר, להשתדלות, להתאמצות, ולשינוי הרגלים מסוימים. היא מגיעה אל טירתה המבוצרת של סלינה, אות לכך שגם סלינה חיה עם חומות סביבה ולא נתנה עד כה לאדם חיצוני להיכנס אל חייה.

לאט לאט הן בונות את חברותן. בתחילה שותקות ובהמשך מדברות. האחת מלמדת את השנייה דברים חדשים – משחקים, קסמים, טיפוס על עץ. הן מספרות זו לזו סיפורים עם סופים חדשים. השתיים מבלות יחדיו עד שרוזלינדה מתגעגעת לביתה וחשה רגשות סותרים – כיצד אפשר בה בעת ליהנות עם חברתה ולהתגעגע לביתה המוכר? הקונפליקט מיושב כשסלינה נותנת לה מטאטא משוכלל שמאפשר לה לשוב לביתה ובעתיד, לחזור ולבקר אותה.

רוזלינדה חוזרת הביתה, לעיר המוכרת, וחווה מחדש את יופיו של הבית שעזבה.

זהו סיפור יוצא דופן ביופיו ובחשיבותו. הוא עוסק בחברות באופן מורכב יותר מבספרי ילדים אחרים שכן הוא נדרש לכך שחברות אינה אוטומטית ושהיא מצריכה החלטה שמגובה במעשים של ממש – השתנות, נכונות לוותר, נכונות להתחשב, להשקיע באחר, עזיבה של המקום המוכר לטובת ההכרות עם מקום חדש. וגם התחושה המוכרת של ילדים רבים, של געגוע הביתה בשעה שהם נהנים בביתם של חבריהם מקבלת מקום בטקסט, ואישור מרגיע, שכן ניתן לחוות רגשות סותרים גם בשעה שנהנים ממשחק עם חבר אהוב. מעל דפי היצירה מרחפת שאלת הזהות והחשש שמא חברות עם אדם נוסף תגרור שינוי בילד. השינוי מוצג כצורך המציאות שכן לא ניתן למצוא חבר כאשר אתה ספון לבדך על העץ. ומנגד, בחברות אמיתית, החברים לומדים זה מזה ואינם משנים זה את זה, והחברות מוצגת ככזו שמרחיבה את נפש החבר ואת עולמו החוויתי והאינטלקטואלי. המסע של רוזלינדה היה נחוץ לה כי רק אחרי שעזבה את ביתה, והתגברה על מחסומים רבים, היא יכולה לשוב ולחוש חזקה יותר ושמחה.

ומילה לסיום על איוריה של נטעלי רון-רז המוכשרת. אלו לא איורים אלא ציורים מרהיבים שמוסיפים מידע רב על זה הנמסר בטקסט. התנודות במצב הרוח של רוזלינדה, חששותיה כשהיא לבדה על הרכבת ואוחזת בחתול, הניגודים בין מראיה של רוזלינדה לבין מראיה של סלינה להמחשת השוני בין שתי החברות ובעיקר, העולם העשיר שמוצג באיורים – כזה שכולל ילדים, הורים, קשישים, ערים וכפרים. היצירה מוצלחת לנוכח השילוב בין כתיבה מתוחכמת לאיורים רב-ממדיים, וכאן המקום להמליץ למי שטרם קרא, על הספר הראשון בסדרה, רוזלינדה.

סיפור מומלץ ביותר, לתלמידי כיתות א'-ג'

פעם עקב אחרי לוויתן מאת אורית ברגמן

פעם עקב אחרי לוויתן. כתבה ואיירה: אורית ברגמן. הוצאת כתר.

לא כל יום פוגשים סיפור גאוני.

"פעם עקב אחרי לוויתן" מאת אורית ברגמן (הוצאת כתר), סופרת ומאיירת בחסד עליון, מתאר נושא שאינו שכיח בספרות הילדים – דיכאון שחווה ילדה בעקבות עזיבתה של חברתה הטובה את העיר ואת הכיתה. עולמה של הגיבורה נטולת השם מתערער.

 

העובדה שאין לה שם רק מחזקת את תחושת אבדן הזהות שהיא חווה. היא מתעוררת באמצע הלילה, שומעת שריקה בלתי נסבלת, והמבוגרים אינם מבינים את מצבה וחושבים שהרעש שהיא שומעת בתודעתה הוא רק קומקום, או שריקותיה של השכנה. בִמקום להשתמש במושגים מורכבים כמו 'תחושת אבדן', 'עצב' או 'דיכאון', מופיע לוויתן שחור שעוקב אחר הגיבורה בכל מעשיה. הלוויתן הוא ייצוג סמלי ויפה של המרה השחורה שבה היא מצויה בשבוע שלאחר עזיבת החברה הטובה. היא לבדה, אין לה תיאבון והיא מתרחקת מהסביבה החברתית שלה.

באחד הימים היא מחליטה שלא לברוח יותר מן הלוויתן אלא להביט בו. זהו רגע ההכרה שלה בכך שיש לה בעיה שלא תיפתר אם היא תתעלם ממנה. היא מביטה בלוויתן, צועקת לו שיסתלק, נאבקת בו ומביסה אותו.

החל מנקודה זו מוצגת בעדינות החלמתה באמצעות האיורים. השחור נעלם לטובת מעט צבעים, להדגים שאין לפנינו סוף טוב נטול פרופורציות, אלא החלמה הדרגתית. ולבסוף, היא חוזרת לשחק עם חבריה, והחיוך חוזר לאייש את פניה. מי שהוצגה באיורים כשהיא לבדה לאורך כל הסיפור, חוזרת לחיק החברה.

הסיפור הזה מדגים את כל מה שטוב בספרות הילדים. את החשיבה לפיה ילד חש רגשות עוצמתיים בדומה למבוגרים. את החופש שניתן לדמות להתמודד עם הכאב בכוחות עצמה ולעבדו. את תחושת האהבה הגדולה בין ילדה לחברתה הטובה והקושי לוותר על חבר אהוב ועל המנהגים המשותפים של השתיים – ההליכה המשותפת לבית הספר, המשחקים, והבדידות הקשה כשמכבידה כשהחברה עוזבת. האיורים מחקים את ציוריו של ילד ומאפשרים המחשה של מושגים מורכבים באמצעות דמותו המאיימת של הלוויתן שלא עוזב את הגיבורה וגורם להפרדה שלה מן החברה. לעתים מצויר הלוויתן כמעין חבל חונק על מנת להראות את תחושת המועקה בה נתונה הילדה. והסוף הטוב מוצג בעדינות. בלי "פתרונות קסם". הגיבורה לא מצאה חברה-טובה-חדשה עדיין, אבל היא חזרה לשחק, הביסה את הלוויתן והצבע חזר לחייה. לפעמים חיוך הוא סוף טוב נהדר.

מומלץ בחום לילדים בגילאי 6-8 ולאוהבי ספרות.

החיים על פי דוני מאת רוסה לגרקרנץ

החיים על פי דוני. כתבה: רוסה לגרקרנץ. איורים: אוה אריקסון. תרגום: דנה כספי. 

הוצאת ידיעות אחרונות / טל מאי

פעם בחיים ייצא לכם ולילדים שלכם לקרוא סדרת ספרים שתקבל חדר נפרד בלבכם. החיים על פי דוני הוא הספר הרביעי בסדרה העוקבת אחר חייה של דוני, ילדה שבדית יתומה מאם, שחיה עם אביה, ויש לה חברה אחת בת גילה – אלה-פרידה – חברת נפש שמסייעת לה לא אחת להדגיש את קווי האושר שבחייה. אם נהוג לחשוב שסדרות ספרותיות נכתבות למטרות רווח ושספריהן משחזרים האחד את השני – הרי שזו טעות שאין גדולה ממנה. כי החיים על פי דוני הוא הטוב שבסדרה יוצאת דופן זו, ספר נדיר ביופיו ובחכמתו.

הסיפור מיועד לילדים בכיתות א'-ג', אולם למרות שקהל הקוראים צעיר למדי, הנושאים שעולים בספר מורכבים וכך מתקבלת יצירה רגישה, מטלטלת ובעיקר מעודדת חשיבה חדשה של מבוגרים על ילדים ושל ילדים על מבוגרים. למרות קוצרה של היצירה היא מצליחה להעמיק בתחומים רבים.

בתחום הרגשי היא נדרשת למושגים מורכבים כמו געגועים של ילד להורה (בשעת ביקור אצל חברה), שהם געגועים פתירים, וגעגועים של ילד יתום להורה שלא ישוב עוד. היא מציגה את דוני כשהיא חרדה לאביה ומתקשה להירדם בלילה, אולם מראה את הפכפכותם של רגשות ואת היכולת של סביבה תומכת לשנות את האופן שבו ילד מרגיש. כמו כן הסיפור מראה כיצד ילדים שונים מפגינים או לא מפגינים רגשות. דוני היא ילדה סגורה ומאופקת. אלה פרידה לעומתה מוחצנת ומביעה את רגשותיה באופן קולני ונחרץ.

בתחום החברתי קשה לחשוב על יצירה שמציגה חברות כה יפה בין ילדים כמו החיים על פי דוני. זוהי חברות שממשיכה להתנהל למרות שהשתיים גרות במקומות מרוחקים זה מזה. היא מושתתת על נאמנות, על הכרות מעמיקה עם אופייה של האחרת, על זיהוי רגשות שהחבֵרה אינה מספרת עליהם באופן ישיר ועל ניסיון של כל אחת לשמח את חברתה ולשמש לה אוזן קשבת ומגן. הדיאלוג בין השתיים הוא אחד היפים שמופיעים בספרות הילדים:

"אני רוצה להיות כל עולמו של מישהו!" הסבירה. "את מבינה אלה-פרידה?"

אבל את באמת כל עולמו של מישהו!" השיבה אלה-פרידה. "את כל עולמי. תכתבי את זה בספר שלך! אני כל עולמה של אלה-פרידה, זה מה שיהיה כתוב בו!" (עמ' 92).

החברות בין השתיים מוצגת על רצף החיים של כל אחת מהילדות. אלה-פרידה אמורה להתאמן בנגינה בכינור, אולם היא אינה רוצה שדוני תישאר לבדה, אז היא מוצאת פתרון יצירתי ומתאמנת בעוד השתיים רוחצות בים. הסופרת מציגה את עולם הילדים כמקביל לעולם המבוגרים אולם אין לפנינו דמות-בילבי שחיה מחוץ לסדר המקובל. לשתיים סדר יום קבוע, הן צריכות לסדר אחריהן וברור להן שלא תמיד ההורים מבינים אותן ועם זאת, הן אינן מתמרדות באופן נחרץ וב"תמורה", הוריהן קשובים אליהן ומשלימים עם העובדה שלא תמיד ילדים והורים מעוניינים לפעול באותה הדרך. דוגמה משעשעת היא "עבודת הקיץ" של דוני ואלה-פרידה. השתיים "מתעשרות" כשהן מוכרות לתיירים קפה ולחמניות, אולם מי שעומדת מאחורי ה"התעשרות", היא האם שנאלצת לאפות מדי יום. מכאן כי לפנינו הורים שמחנכים את ילדיהם אולם גם מתחשבים ברצונותיו העצמאיים של הילד ובשאיפתם של ילדים להצטייר בעיני סביבתם כבוגרים.

דוני ואלה-פרידה מוצגות בסדרה כילדות עצמאיות, חכמות, מקוריות, ולכל אחת מהן תווי היכר משלה. האיורים הנפלאים מסייעים להבין, דרך הבעות פנים משתנות, את רגשותיהן שנעים בין שמחה, חשש, כעס ולמרות שהיצירה שבדית, אין לפנינו "ילדי פרסומת" אלא ילדים אמתיים, כך שזוהי הצגה המעוררת הזדהות ומונעת תחושת דימוי עצמי נמוך מצד הקוראים.

בשנים האחרונות שואפת ספרות הילדים לחשוף את הילד לסוגים שונים של משפחות. זוהי נקודה חשובה בהחיים של על פי דוני. כיוון שכאמור, דוני היא יתומה מאם וחיה עם אביה (או עם סבה וסבתה כשהאב מעורב בתאונת דרכים). אמה של אלה-פרידה חיה עם אולף, שאלה-פרידה מכנה אותו אוף, אות למורת רוחה מאביה החורג. סונטה, בן דודה של דוני חי עם אמו. התפיסה לפיה כל ילד חי עם אבא, אמא, אחים וכלב, נשברת בסיפור, שמציג מודלים שונים של משפחות, ואלו מופיעים ברקע הדברים ולא במרכזם, ועדיין, חשובים עבור ילדים באשר הם, בעידן בו משפחות קלאסיות מהוות חלק מכלל המשפחות בהן ילדים חיים. ההבנה שמשפחות מורכבות מדגמים שונים ולא כולן זהות, ועל הילד להסתגל לשינויים, כפי שדוני צריכה להסתגל לחברתו החדשה של אביה, מלווה את הסיפור ברגישות ומראה הן את הקושי של ההורה והן את הקושי של הילד. הריב בין סבתה של דוני לאביה באשר להבאת לוני, חברתו החדשה, לאי בו דוני שוהה, מאפשר לקוראים להבין שגם המבוגרים עצמם שרויים בלבטים. אפיזודה חשובה זו היא חלק מהאידיאולוגיה של הכותבת – שלא לצנזר את מורכבות החיים מילדים ולא להציג הורים שאין להם קיום מלבד הקיום ההורי.

ובדומה לכל הספרים בסדרה, מוטיב האושר מלווה ספר זה והאושר מוצג בו כדבר ששואפים אליו, אולם הוא חלק מסוים של החיים, שכוללים גם עצב, דמעות, פחדים וחששות.

 

חובה לקרוא! (ולא יזיק להעניק את פרס ישראל לתרגום למתרגמת המוכשרת דנה כספי, ויפה שעה אחת קודם)

לגילאי: 6 ועד 120.

 

ליבי, או: מה קרה לאיש-עם-הכלב? מאת הדס ליבוביץ'

ליבי, או: מה קרה לאיש-עם-הכלב? כתבה: הדס ליבוביץ'. איורים: דניאל פלג. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ליבי היא ילדה חולמנית, אבל לא תמיד, רק בכיתה. כשהמורה לחשבון מדברת, היא בוהה מחוץ לחלון, ומדי יום עוקבת במבטה אחר איש קשיש וכלבו. באחד הימים, רוכב אופניים נתקל ב"איש עם הכלב", והאיש מפונה לבית החולים. ליבי ממהרת לקחת אליה את הכלב שנעזב, ומרגע זה, הופך הסיפור לבלשי: היא מנסה להתחקות אחר עקבותיו של האיש, על מנת לספר לו שכלבו נמצא אצלה ומחכה לשובו.

זהו רומן ראשית קריאה יפה וסוחף, שקשה להפסיק לקרוא. יופיו נובע בעיקר לנוכח האופן שבו הסופרת מצליחה להבנות דמות-ילדה מורכבת, כזאת שמתאימה את עצמה לכל מרחב בו היא נמצאת או פועלת. בכיתה היא שותקת, על פי רוב, חולמת, ושרויה בעולמה. בבית היא מתמודדת עם אם, שמצד אחד עובדת בבית כדי להקדיש יותר זמן לביתה, אולם מנגד, היא כמעט ולא מקשיבה לליבי והתקשורת בין השתיים חד-צדדית, כשליבי, רוב הזמן מושתקת על ידי האם. בחייה החברתיים, מתוארת חברותן של ליבי וגאיה, חברתה הקרובה ושכנתה. זוהי חברוּת של שתי ילדות שונות מאוד זו מזו – האחת, מדברת בשפת המספרים, מאורגנת וחוששת ממאורעות בלתי צפויים, והשנייה, מדברת בשפת הלב, סולדת ממספרים ואינה נרתעת מן הלא ידוע. החיבור בין השתיים מקדם את ליבי בפתרון החידה, והיא מוצאת את בעליו של הכלב, שאיננו כלב – אלא כלבה.

לא פשוט לכתוב רומן ראשית קריאה שקל לתלמידים בכיתות ב'-ד' לקרוא, ושאינו מוותר על הצגת מורכבותם של החיים למרות הצורך להתגמש בהיבט השפתי כדי להיות נגיש לקהל זה. נוסף על עיצוב הדמות, הרומן מקדם שדר של אחריות כלפי האחר – ליבי יודעת שהאיש הקשיש קשור לכלבו ועל כן ממהרת לאמץ את הכלב(ה) ופועלת במהירות לאתר את האיש ולהרגיעו. כמו כן הנער שפגע באיש באופניו, מגיע גם כן לבית החולים על מנת להתוודות על מעשהו, וזוכה לסליחתו של הקשיש. המבוגרים שיקראו את הרומן יחושו לעתים חוסר נוחות מהמראַה הנשקפת אליהם: היחס המתנשא כלפי ילדים, חוסר ההקשבה והחשיבה הלקויה לפיה ילדים אינם מבינים כיצד האחר מרגיש או אינם מסוגלים לפענח תעלומות בעצמם.

הדס ליבוביץ כתבה סיפור מרתק ועדין, כזה שבו עלילת הנפש מושמת במרכז ולא עלילות תזזיתיות חסרות משמעות. מומלץ ביותר.

 

לגילאי 7-9. כדאי מאוד לקרוא יחד עם הילדים.

הופה הענק מאת ג'וליה דונלדסון

הופה הענק. כתבה: ג'וליה דונלדסון. תרגמה: רימונה די-נור. הוצאת כנרת.

ספר נפלא נוסף מבית היוצר של הסופרת האהובה ג'וליה דונלדסון שכתבה, בין היתר, את הספרים טרופותי, אני הוא עכברוע, בובות של נייר, זוג והרופאים המעופפים, ושירת בת הים. הפעם, הופה הענק המסתורי מצליח להפחיד את כל חיות היער. בין אם מדובר בחתולה ובין אם מדובר בדב – כולם חוששים מהופה הענק שהתנחל במאורתו של הארנב, ומאיומיו. רק אמא צפרדעה אינה נרתעת ומכריחה את הופה הענק לצאת מיד ממקום היחבאו. כאשר הוא יוצא מתגלה זהותו: אין מדובר ביצור מפחיד ומאיים כלל וכלל, אלא בצפרדעון הקטן שהחליט להשתעשע.

קיים מחסור של ממש בספרים לילדים בגילאי שנתיים וחצי עד ארבע. ספר זה מתאים לנישה זו ולמרות שנראה שמדובר בסיפור פשוט למדי, הרי שהוא נדרש להיבטים פסיכולוגיים חשובים המתקשרים להתפתחות הילד. רצונו הנסתר של הילד לנסות ולגור במקום אחר (המעבר למאורת הארנב), התחושה של ילדים שהם מוכפפים למבוגרים שמולידה לעתים רצון להפוך את ההיררכיה ולהיות אלו שמתווים מדיניות או אלו שהאחרים נשמעים לקולם, רצונם של ילדים לברוח מהתיוג של "קטנים" ולהיות גדולים ומאיימים יותר – כל אלו מתגלמים במעשהו של הצפרדעון שמוצג כילד רגיל ולא כילד בריון או כיצור שלילי. כך נוצר נִרמול של יצר השעשוע וההתגרות של ילדים, וסיומו של הסיפור מדגיש כי מותר לקרוא תיגר על הגבולות המוכרים, אולם לא באופן בלתי מוגבל. המשחק לגיטימי עד שהאם קוראת לצפרדעון לחזור הביתה, להתקלח ולישון. שכן המסגרת חשובה עבור ילדים וגם כאשר הם משתעשעים במשחקי תפקידים יש להכיר בכך שהמבוגר הוא בעל הסמכות החינוכית והוא שמכתיב את סדר יומו של הילד. כמו כן חשוב להבהיר את הגבול בין משחק ובין מציאות, ולהראות – שהמשחק תחום בזמן מוגדר.

בסיום – כלל החיות שמחות ומבודחות, הצפרדעון אינו נענש על שזרע פחד בקרב בעלי החיים, והנמענים מקבלים מבט חדש על מושג הפחד. לעתים, מה שנדמה מפחיד ומאיים, הוא בסך הכל צפרדעון קטן.

 

מומלץ לגילאי שנתיים וחצי ועד ארבע.

 

סיפורים לפני השינה לילדות מורדות מאת אלנה פאווילי ופרנצ'סקה קוואלו

תרגמה: רונית רוקאס. הוצאת כתר/כנפיים

יש רק דבר אחד מטעה בקובץ הנהדר סיפורים לפני השינה לילדות מורדות והוא שמו. מדובר בקובץ שחושף את נמעניו למאה נשים חשובות בהיסטוריה האנושית ממגוון תחומים ועיסוקים – סופרות, פוליטיקאיות, טייסות, עיתונאיות, מדעניות, במאיות, לוחמות, בלרינות, שופטות, מעצבות אופנה, נשות עולם הזוהר – ולכן לא ברור מדוע הוחלט מראש שמדובר בסיפור לילדות מורדות. כל ילד, ילדה, הורה, מורה וגננת (אן גנן), צריכים להכיר נשים שיש להן חלק בעיצוב ההיסטוריה האנושית ולהנחיל את פועלן לדור הבא. גם אם הילדה הקוראת אינה מורדת, ואולי דווקא אם הילדה אינה מורדת, כדאי שתכיר דפוסי פעולה וחיים מגוונים כמו אלו שמתוארים בקובץ זה.

לכל אשה בקובץ מוקדשת כפולת עמודים. בצד אחד מופיע טקסט קצר המתאר את חייה ופועלה, בדגש על ילדותה, ובצד השני מופיע איור מרהיב של דמותה. המאיירות שהשתתפו בפרויקט הקפידו במכוון לברוח מדימויים רווחים של נשיות סטריאוטיפית וכך הדוגמנית השחורה אלן ווק מאוירת תוך הדגשת פניה המקרינות חוזק ועוצמה, כשגופה נשאר מחוץ לאיור, ואילו קורה קורלינה, משוררת ואופה גם יחד, מאוירת כאשה מבוגרת האוחזת בספר, ישובה ליד שולחן עליו מונחות קאפקייקס.

גדולתו של הקובץ טמונה בבחירת הנשים. מרבית הקוראים אינם מכירים את רוב הנשים המופיעות בקובץ ומכאן שזוהי הזדמנות נפלאה להרחבת הידע אודות תרומתן של נשים לעולם. כמה מאיתנו מכירים את ריטה לוי מונטלצ'יני, הנוירוביולוגית היהודייה, שזכתה בפרס נובל לרפואה בשנת 1986, ואף הייתה סנאטורית באיטליה. מדובר בסיפור מעורר השתאות, על מדענית שנאלצה לא רק להתמודד עם היותה אשה בסביבה גברית, אלא גם עם חוקים אנטי-יהודיים שחוקק מוסוליני, שמטרתם לגרש יהודים מהאקדמיה האיטלקית. המרד במקרה של לוי-מונטלצ'יני זו בחירתה שלא להיכנע למרות האנטישמיות ולהמשיך ולחקור.

 

הקריאה בקובץ היא קריאה מחודשת בהיסטוריה האנושית, שהעלימה עד כה את סיפוריהן של נשים מכוננות. זוהי יציאה למסע חובק עולם, המפגיש את הקוראים עם נשים מן המערב והמזרח, נשים שמשתייכות לדתות שונות, כאלו שלא נפגוש בסרט הוליוודי:
"היה היתה פעם ילדה שלא רצתה להכין טורטיות. כשאביה אמר לה שנשים יכולות רק להכין טורטיות וללדת ילדים, היא פרצה בבכי והבטיחה להוכיח לו שהוא טועה. 'את יכולה לעזוב את הבית הזה, ואל תצפי ממני לאגורה', אמר לה". פסקה זו פותחת את סיפורה של הפעילה החברתית והפוליטיקאית ממקסיקו, אאופרוסינה קרוס, לימים, נשיאת הקונגרס של מקסיקו. בעוד שסיפורה של קרוס מציג ילדוּת שהחלה לפני ארבעה עשורים, סיפורה של קוי מאתיס, מציג ילדות עכשווית, של ילדה, שכאשר בית ספרה התנכר לה מתוך בורות וצרות מחשבתית, פנתה לבית המשפט, וניצחה. "קוי והוריה חגגו את ההחלטה במסיבה גדולה. הם אכלו עוגה ורודה, וקוי לבשה שמלה ורודה ומנצנצת ונעלה נעליים ורודות יפהפיות". כי מי אמר שאם ילדה לובשת שמלה מנצנצת היא לא פמיניסטית? כאן אנו יכולים לראות שלפמיניזם גילומים שונים וכל אחת בוררת לה את דרכה לאור הפירוש שהיא מעניקה למושג.

הקובץ סיפורים לפני השינה לילדות מורדות הוא קובץ מומלץ שצריך להופיע על כל מדף ספרים בישראל ולהילמד בכל בית ספר. כמובן שלא מדובר בסיפורים שמיועדים לשינה, אלא להפך – אלו סיפורים מעוררים שיהפכו כל ילדה (וילד) לחולמים ובתקווה, לנאמנים יותר לעצמם.

לגילאי: 5 ועד 120.

 

ג'וק-מקק ענק מאת קורני צ'וקובסקי

מאת: קורני צ'וקובסקי. איורים: יבגני אנטוננקוב. תרגמה: אלה סוד. הוצאת קדימה

קשה שלא להתרגש מהתרגום החדש לקלאסיקה החשובה של הסופר הרוסי החשוב קורני צ'וקובסקי, ג'וק-מקק ענק. לא כל יצירה קלאסית שורדת את חילופי הזמנים ואת התמורות שהתחוללו במאת השנים החולפות. זוהי יצירה שראתה אור לראשונה ב-1923, אולם התרגום החדש של אלה סוד הופך אותה לעל-זמנית, כזו שגם ילדים שחיים במילניום השני יאהבו לשמוע שוב ושוב.

עלילת הסיפור פשוטה: ג'וק מקק מופיע באחד הימים ומפר את שלוותן של החיות. הוא צועק, נוהם, מאיים ומבהיל את כלל בעלי החיים. החיות מנסות להתאחד ולהילחם בג'וק, אולם כל אחת מהן מתרצת את פחדיה ואת החלטתה להיכנע. "אך קרני – אמר ראֵם – יכולות להתעקם". "גם יקר לנו העור – נאנחו קרנף ושור. ויושבות החיות בתוך יער עבות, פוחדות, רועדות, מראשים ועד זנבות".

התוצאה של הכניעה ברורה: "כך ניצח הרשע האפל, והיה לשליט ומושל. בכל יער, שדה ונהר נכנעו החיות לאכזר". הג'וק אף אינו מסתפק בניצחונו ומבקש מכלל ההורים להביא את גוריהם שיהיו לו למאכל. גם בנקודה זו ההורים לא מוחים ואת גוריהם שולחים.

הישועה מגיעה מכיוון לא צפוי. הקנגורו מגיע למקום וחושף את זהותו האמיתית של המושל: "זה נראה לכם ענק?! חה-חה-חה! זהו סתם ג'וקון מקק! חה-חה-חה! ג'וק-מקק, ג'וק-מקק, מקקון! חרקרק רזה רגלים ופצפון! איך אתם לא מתביישים?! מה בוכים, מתייאשים?! הרי יש לכם שיניים חדות! הרי יש לכם קרניים גבוהות! ואתם משתחווים לחרקרק? נכנעים לג'וק עלוב רזה ודק?!".

אחרי דברים אלו מגיע הדרור הקטן, ובולע את הג'וק ה"ענק".

השלטון האכזרי מוגר, והשמחה שבה לעולמן של החיות.

קסמו של הסיפור טמון לפני הכל בחריזה הנפלאה. מרבית הספרים המחורזים כיום מהווים שיר הלל לחריזה גרועה ופשוטה שמלמדת על חוסר שליטה בשפה העברית. לא כך הוא ג'וק-מקק ענק שחריזתו מורכבת באופן שמאפיין את הקלסיקות הגדולות לילדים מבית מדרשם של ביאליק ולאה גולדברג. בהיבט השפתי זוהי יצירה שתעשיר את שפתם של ילדים ותשכלל את יכולותיהם השפתיות.

חשיבות גדולה עולה מתוך הנושא שמצוי במרכז הסיפור – בריונות. מדובר בנושא שכמעט ואינו מאייש את הספרות הנכתבת לגיל הרך, וזאת למרות הצורך של הורים וגננות ביצירות הנדרשות לאלימות מזוויות שונות ובייחוד, נותנות לילדים כלים להתמודד עם נוכחותו של בריון.

דווקא משום שמדובר באלגוריה המציגה ג'וק אלים ולא ילד אלים נוצרת הרחקה הומוריסטית, אולם השדר ברור לילדים. לעתים יש שמפחדים ללא כל סיבה, והפחד הוא שמקנה לבריון את כוחו. כמו כן מוצג בסיפור המנגנון המסוכן של ליבוי הפחד הגורר גזרות נוספות מצד הבריון ושל השיתוק שגורם לבעלי החיים לחיות במסתור ולאבד את השמחה שאפיינה אותם בתחילת היצירה.

בהיבט הפוליטי, לפנינו יצירה שפורסמה ברוסיה הקומוניסטית שלא אפשרה לסופריה לבקר את השלטון המושחת והאלים. הקורא בן התקופה יכול היה לקרוא בפני ילדיו סיפור מחורז הומוריסטי על שלטון שבראשו עומד דיקטטור חסר לב, מבלי לנקוב בשמות. במציאות הישראלית של ימינו, זהו סיפור חשוב שמסביר לילדים במדינה דמוקרטית את החשיבות של הלוחמה באלימות ואת הסכנות מפני דיקטטורים, באשר הם.

 

ספרות במיטבה, רוצו לחנויות.

לגילאים: שנתיים וחצי עד חמש.

 

מי ישאל את הקושיות? מאת נעמי בן-גור

מי ישאל את הקושיות? כתבה: נעמי בן-גור. איורים: כרמל בן-עמי. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

הסופרת נעמי בן-גור כותבת רבות על קונפליקטים בעולמם של ילדים. בסיפורה החשוב לא הצליח לי מתואר נועם, שאינו מצליח לצייר כפי שהוא היה רוצה. הוא גונב את ציורה של ילדה אחרת מהגן – נועה – ועובר תהליך נפשי מורכב שבו הוא מכיר בחוזקותיו. בסיפורה מגדל של נמלים מתוארת גן-יה, שמציירת נמלה כחולה, ואילו המבוגרים שמסביבה מנסים להתערב בעולמה האמנותי ולהפוך את הנמלה לרגילה – שחורה או חומה. גן-יה בתחילה מנסה להסביר את שיקוליה האמנותיים, אולם כשהיא רואה שעולם המבוגרים אינו מבין את מקוריותה ומנסה להחזיר אותה לתבניות גדורות, היא מחליטה ליצור כאוות נפשה, מבלי לנסות להסביר את ציוריה למבוגרים. גם בסיפור האלגורי אפצ'יקונת מתוארת עכברה שעיטושיה החוזרים ונשנים מובילים לקונפליקט חברתי בינה ובין חבריה העכברים. דווקא העיטוש המכעיס הוא זה שמסלק את החתול שמגיע למקום, ומציל את חיי העכברים.

המשותף ליצירותיה של בן-גור היא החשיבה לפיה על ילדים לפתור את הקונפליקטים של עצמם, בעצמם, בעוד המבוגרים נותרים קרובים אך בלתי מתערבים. המבוגר לעתים חושף את השקפתו ביחס למצב, אבל זהו הילד שמקבל החלטה בסופו של דבר, עמה הוא שלם. תמה זו נוכחת גם בסיפורה החדש של בן-גור, מי ישאל את הקושיות?, שמתאים לחג הפסח, אבל לא רק, ומתאר ריב בין שני אחים המוביל לקונפליקט זהותי של האח הגדול.

בתחילת הסיפור מקבל איתן גיטרה חדשה מאמו, ומתכנן לשיר את הקושיות ולנגן. בתגובה להצהרתו לפיה הוא מתכנן לשיר את "מה נשתנה" בסדר, אומרת אחותו הקטנה ליבי – "אני אשיר השנה את מה משתנה" (עמ' 6, השגיאה במקור כמובן) ואף מנמקת: "נורית סיפרה לנו בגן שהכי קטן שר את הקוקיות" (עמ' 8). ליל הסדר מסתמן כאתר מלחמה עתידי בין שני האחים. אירוע שאמור להיות משפחתי ומאחד, אולם חושף את התחרות המצויה בין שני האחים ואת הקונפליקט הזהותי שלהם. איתן, האח הגדול, התרגל למיקומו, אולם גדילתה של ליבי מערערת על מקום זה. הוא אף מנסה להניא אותה ואומר לה – "את קטנה. את תתבלבלי" (עם 9), אך היא עונה – "אני כבר גדולה, ואני יכולה" (שם). בנקודה זו מתבהר, כי הסיפור, שחושף את הנמענים לליל הסדר ולמנהגים השונים המלווים את חג הפסח, עוסק גם בתמת החירות, המשויכת לחג: עיקשותה של ליבי, עמידתה על שלה ונכונותה להיאבק על מקומה, מציינים את חירותה החדשה. היא אמנם אחות קטנה, אבל היא מסרבת להיות חלק מנישה מוקטנת. כמו כן, למרות קטנותה, היא מציבה לעצמה אתגר, ובהתאמה, מתכוננת עם סבתה למאורע.

כבכל קונפליקט, מצוי גם בסיפור זה משא ומתן, שמנהל איתן. ראשית, הוא מנסה לדחות את הקץ ומבקש שהוא ישיר השנה וליבי תשיר בשנה הבאה. ליבי מסרבת. באחד הלילות הוא אף מציע לליבי את הגיטרה שלו תמורת התפקיד הנכסף בליל הסדר. למרות הפיתוי, ליבי מסרבת וממחישה מהו כוח עמידה ומהי דחיית סיפוקים, אות להתבגרותה.

קשה שלא לחוש בין הזיקה הנרקמת בין סיטואציה זו לסיפור יעקב ועשו. אולם בשונה מעשו שמכר את הבכורה עבור נזיד עדשים, ליבי לא מוכנה למכור את תפקידה בערב הבכורה, ערב שבו תצהיר על כניסתה הרשמית למשפחה, כילדה ולא כתינוקת, כמי שמקשיבים לה ולקולה.

ברגע האמת, בערב ליל הסדר, ליבי אינה מסוגלת לשיר. איתן, מציל את המצב, מתחיל בשירה, וליבי ממשיכה. בנקודה זו מכיר איתן בתפקידו כאח גדול שמסייע לאחותו הקטנה במצוקתה, ואף מגדיר מחדש את מהותה של ליבי: "אחותי הקטנה-גדולה" (עמ' 26).

ייחודו של הסיפור טמון הן בבחירה במספר-גיבור המגולל את הסיפור בגוף ראשון והן בהעמדתם של שני גיבורים – איתן וליבי. חרף העובדה, שהמספר הוא איתן, והסיפור מסופר מבעד לנקודת מבטו, הטקסט מעמיד באופן מובחן את שתי דמויות האחים ומזמן הצצה לבית טיפוסי, שבו האחים מתווכחים, רבים ונאבקים על מקומם ועל תפקידיהם. הקושי המרכזי הניצב לפני איתן, הוא הצורך לוותר על תפקיד שהורגל בו לטובת אחותו, ולקבל על עצמו תפקיד אחר – של אח מדריך ומסייע. מעשה זה מקפל בתוכו מודל מוקטן של ההכרה בכך שבכל תקופת חיים, תפקיד הפרט משתנה בהתאם לגילו ובהתאם למיקומו בחברה.

במהלך הסיפור לומד איתן להכיר בעצמיותה של אחותו – העצמאית, הדעתנית והחזקה. ליבי נאבקת לא רק על זכותה לשיר את הקושיות, אלא גם על זכותה לתרום מבלי שיתקנו אותה. לכן היא כועסת כשאיתן רוצה ליישר את המפיות שהיא מסדרת על שולחן הסדר.

הכריכה הנפלאה שציירה כרמל בן-עמי מיטיבה לתאר את ליבי הזמרת ולידה את איתן, חמוש בגיטרה, ומבטו כעוס. ברגע הזה, שבו האח הגדול פוגש לראשונה את אחותו הקטנה שמצליחה להתבלט ומאפילה עליו, עוסק הסיפור כולו, עד להתרתו ולהפנמתו של איתן, שגם כשאחותו מאיישת מקום גדול יותר במשפחה, מקומו נותר חשוב.

כאמור, בסופו של דבר, איתן מפנה את מקומו לליבי, אך מסייע לה ברגע הגורלי כשהיא מתרגשת ולא מסוגלת לשיר. חשוב לציין כי דמותה של הסבתא בסיפור מייצגת את הקול ההגמוני – קולם של המבוגרים שמנסים ליישב סכסוכים בין ילדים, ונדחים שוב ושוב. סבתם של איתן וליבי מציעה שישירו ביחד, אך ליבי מתנגדת. בהמשך, היא מבקשת מאיתן ללמד את ליבי לשיר את הקושיות, אך הוא אינו רוצה. נמעני הסיפור מכירים היטב את רצון המבוגרים לסיים במהירות סכסוכים בין אחים, אולם הסיפור מדגים, כי פתרונות אד-הוק אינם רצויים, וכי רק כאשר חולף זמן מסוים, יכולים האחים להתגמש ולהגדיר מחדש את מקומם במשפחה ואת יחסיהם עם אחיהם, הגדֵלים.

סיפור נפלא לחג הפסח.

לגילאי: 3-6.

הילדים צוחקים מאת זכריא תאמר

הילדים צוחקים מאת זכריא תאמר. איורים: רוני פחימה. תרגם: אלון פרגמן. הוצאת מכון ון ליר, עולם חדש.

מאורע ספרותי שמח במיוחד בישראל: הסיפור הילדים צוחקים מאת הסופר הסורי זכריא תאמר ראה אור בעברית, ומלווה באיוריה הסוחפים של המאיירת המחוננת רוני פחימה.

מדובר ביצירה אלגורית קצרה אך חשובה, בעלת השתמעויות רבות.

הסיפור נפתח בתיאור המלך: "המלך לא צחק, מעולם. חיוך לא עלה על פניו". אין לפנינו אדם רגיל כי אם סמכות שלטונית עליונה, ובהתאמה, כשהמלך זר לצחוק, כך מעשיו מרתיעים ומשדרים אלימות משתמעת: האיור שמקיף את המלך מציג תמונה מאיימת ומלמד כי אדם שאיבד את צחוקו, היינו, את רגישותו, והוא בעל עמדה שלטונית, הופך את הסביבה כולה לאימתנית – לנטולת צבעים ויופי, לכזו המשרה בקורא תחושה של עקירה, עקרות ושקיעה. אולם חוסר יכולתו של המלך לצחוק אינו משפיע על הילדים. ילדי הממלכה צוחקים וצחוקם מאפשר להם לראות את הצבע ואת היופי שמסביבם – את השמיים, העצים והציפורים. ברגישותם הם מצליחים ליהנות מהסובב אותם ולהכיר גם בטבע וביופיו וגם בבעלי החיים המקיפים אותם. הם אמנם חיים באותו המרחב שבו חי המלך, אבל הם מוקפים בצבעים, בפריחה ובשמחה.

המלך מנסה להבין את צחוקם של הילדים ומביט על השמיים, העצים ובעלי החיים, אולם הוא אינו מצליח לראות את מה שהילדים רואים, ועל כן אין ביכולתו לצחוק. בתגובה, הוא מעניש את הממלכה כולה ואוסר על הצחוק, בפקודה. האנשים הבוגרים מפסיקים לצחוק, ואילו הילדים – ממשיכים בשלהם, צוחקים ונהנים מיופיו של העולם, לא נותנים לדיקטטור להשליט את חיתתו ולהתערב באופן שבו הם חווים את העולם.

בסיפור חברתי ופוליטי מהודק זה, מקופלת ראיית חיים שלמה. מי שלא מסוגל לצחוק, מנסה למנוע מהאחרים את הצחוק. כאשר מדובר במלך, והיצירה נכתבת תחת משטר דכאני ואלים, האזרחים חשים שאין להם ברירה זולת לציית לצו. אולם הילדים הם נושאי הדגל של המרד ושל הבחירה בהומניות ובאהבת החיים ובסירובם הם למעשה מגֵנים על אנושיותם – על המבט החופשי, על ההתרשמות מהיופי, על תחושת השייכות שלהם למקום וליושביו ועל זכותם להביע את רגשותיהם ולא להסתירם. ההפגנה בסיפור זה אינה מתחוללת באמצעות שלטים או מרידה אלא בעקבות הבחירה לצחוק, ולשמר את ההוויה הצוחקת.

כאן המקום להזכיר את מקבילתו הישראלית של הסיפור. בשנת 1998 יצא ספרה החשוב של עפרה גלברט-אבני, המלך שידע הכל (הקיבוץ המאוחד). מלך זה אסר על נתיניו לענות על שאלותיהם ושאלות קרוביהם, או לחפש תשובות בעצמם לשאלות אלו, מתוך המחשבה שרק הוא לבדו מסוגל לענות על שאלות: "חובה לא לדעת דבר, מותר רק לשאול, השאירו למלך בלבד לענות על הכל!". שוטריו של המלך נשלחו לאכוף את הצו, וכך תושבי הממלכה הפסיקו לשאול שאלות וחיו בצל פחד, היעדר ביקורת ובורות. המצב בא על פתרונו כאשר נולדה הנסיכה שלא הכירה את הצו, ואתגרה את הסובבים אותה בשאלות רבות. כך היא השיבה את חדוות הלמידה לממלכה, והראתה כי לא ניתן לבלום את חדוות הידע של הילד. כמו כן, כפי ששתי היצירות מראות, דווקא הילדים ניחנים באומץ להמרות את פיו של השלטון, בעוד המבוגרים, משלימים עם הגזרות הניחתות עליהם.

מעבר לפן הפוליטי קיימת בסיפור הילדים צוחקים הצגה פסיכולוגית של האדם שאינו מסוגל לצחוק, האדם הבודד שמנתק את עצמו גם מהסביבה הטבעית וגם מהסביבה האנושית. האדם שמשליך על הסביבה את ראייתו המנוכרת ולכן מאבד את היכולת לראות את היפה שבעולם. כשהמלך פונה אל הילדים הוא לא שואל אותם כיצד יוכל הוא לצחוק כמותם, אלא נוזף בהם – "ילדים, מדוע אתם צוחקים?". זרותו לצחוק משקפת את זרותו כלפי החברה שהוא אמור למשול בה. צחוקם של הילדים משקף את אחדותם, את הקודים המשותפים שלהם, את חברותם שמצמיחה נושאים משותפים לצחוק, אולם המלך הזר אינו חלק מהחברה, הוא מנותק ממנה, ושואף להפוך אותה למעוקרת מכל רגש. אין בו רצון להשתנות כי אם חשיבה לפיה כלל האנשים צריכים להיות זעופים כמוהו. וכאן הילדים מראים את גדולתם: למרות שמדובר במלך, באדם בוגר בעל סמכות, הם ממשיכים בשלהם, שכן משמעות הצחוק היא אהבת החיים וראיית הצבע שיש בחיים, גם כשמסביב ישנו דיקטטור חסר רגשות. נותר לנו רק לקוות, שהילדים שיקראו את הסיפור, ימשיכו להיאבק על הזכות החשובה הזאת, לצחוק.

לגילאי: שנתיים וחצי ועד 120

השיר של רוזי מאת תמר ורטה-זהבי

השיר של רוזי. כתבה: תמר ורטה-זהבי. הוצאת ידיעות אחרונות, טל מאי

הנובלה החדשה של תמר ורטה-זהבי, השיר של רוזי,  מתאפיינת בשלושה מרכיבים פואטיים: חדשנות, מקצב עלילתי מהיר ודמות יוצאת דופן המשמשת מובילה עלילתית.

החדשנות עולה מתוך הבחירה לכתוב על נושא שאין נפיץ ממנו – יחסי יהודים וערבים בעיר חברון. רוזי, הגיבורה, היא נערה ירושלמית. היא פוגשת את אמונה, נערה שחיה בחברון, ומתוודעת דרכה לאורח החיים בעיר השסועה. במקרה, לאחר שמצאה ארנק ברחוב, היא מתוודעת לסנא, צעירה מוסלמית מחברון, היכרות המאפשרת לה להיכנס לביתו של ה"אחר" ולהתוודע לבעיותיו – אלו החיצוניות שנובעות מהמתיחות עם החיילים ואלו הפנימיות שנובעות מהיותה אשה מוסלמית בחברה פטריארכלית, אשה שבעלה נוהג להכות אותה והיא הופכת לשק אגרוף לחבטותיו, אלו שלא יוכל להפנות לחיילי צה"ל שפולשים לביתו ומשבשים את סדרי חייו. נישואיה של סנא הם תחנה נוספת וטראגית בסיפורה של מי שחלמה להיות זמרת ונאלצת להסוות את עצמה ואת קולה להוציא כמה רגעים גנובים.

המקצב העלילתי מהיר והנובלה נקראת בנשימה אחת. רוזי מתארת בגוף ראשון את קורותיה, כנערה שאוהבת לכתוב שירים, מתויגת כ"אחרת" בסביבתה – הן בקרב בני משפחתה והן בבית ספרה, מאוהבת בבחור צעיר שמתעלל בה נפשית, גוזל את שיריה אולם לא נותן לה את הקרדיט על כתיבתם, וכך נוצר דיוקן מעניין של שלוש נשים צעירות, שכל אחת מהן מנסה לשרוד בסביבה בה היא חשה נרדפת.

מרבית היצירה מתרחשת בחברון, והגעותיה של רוזי לחברון מתבצעות או כשהיא מוותרת על ההליכה לבית הספר, או אחרי הלימודים. כאן מופיע שדר חשוב על הנתק בין בית הספר הישראלי ובין הפוליטיקה הישראלית. אם נערה מבקשת להבין מה מסתתר מאחורי מהדורת החדשות, עליה לנסוע לחברון ולצפות בעצמה בהתרחשויות שכן בבית הספר של רוזי (ובכלל) לא מתקיים שיח פוליטי. בית הספר מצטייר כמקום שבו על רוזי למלא תפקיד, מקום שדוחה את עצמיותה. היא מפנימה צו זה ויודעת כיצד להתנהל כבובה ממוכנת, להשתתף, לסכם, לא להשמיע ביקורת, אולם כאן מתקבלת תמונה של טשטוש זהות הנגרם במודע וזאת כדי לא להצטייר כתלמידה חתרנית. רוזי, שאמה סובלת מבעיות רפואיות קשות, אינה זוכה לאוזן קשבת בבית ספרה, אלא להפך, בית הספר הופך לאתר דכאני, וייתכן והמחברת מנסה לקשור בין חינוך דכאני לתוצריו – חיילים המדכאים עם אחר ואנשים האדישים לסבלו של העם שחי לצדם.

שורה של נסיעות הלוך ושוב מחברון לירושלים, נסיעות שזמנן הפיזי הוא שעה לכל כיוון אולם זמנן הנפשי ארוך עד בלי יכולת לחשבו, ודאי עבור מי שאינו בקי במתרחש במרחב עוין זה, הופכת את היצירה לסיפור שמזמן עבור הגיבורה מסע נפשי עמוק להכרת עצמה ולהכרת החברה בה היא חיה. ההתבוננות בנשים שחיות חיים שונים משלה מיתרגמת לשינוי תפיסתי והתנהגותי, הנתפס כאמין, למרות הזמן הקצר שמתואר בנובלה. לאחר שרוזי מתוודעת לאלימותו של בעלה של סנא, היא מחליטה שלא לתת עוד למיש, הנער בו היא מאוהבת, להתעלל בה. לאחר שהיא צופה ביחסים בין אמונה לאחיה, היא שבה להתעניין באחיה הגדול, ממנו נהגה להתעלם. ה"מראות" שהיא פוגשת במסעה משקפות לה את חייה, ונדמה כי בסופו של המסע היא מעריכה את בני משפחתה ואת הכישרון בו התברכה – כתיבת שירים.

דמותה של רוזי היא דמות מרתקת בשל הניגודים העזים המאפיינים אותה. הבגדים השחורים והתספורת הלא שגרתית, אהבתה לסבתה ולפולחן הניקיון המאפיין את שתיהן, החזות הקשוחה והשיח הבוטה שלה, המונגדים לנפשה הפיוטית ולשיריה. הסביבה ממהרת לתייג אותה כ"משוגעת" ולפנות לפסיכולוגים על מנת להבינה, אולם ה"משוגעת" היא זו שחושפת בפני הקורא את המציאות המשוגעת בה היא חיה. היא זו שרואה את המצב הפוליטי נכוחה, אינה מסתפקת במהדורת החדשות אלא חווה את המאורעות בעיניה שלה, ומוצאת לה נתיב בין הנרטיבים השונים.

תמר ורטה זהבי, שתרמה לספרות הנוער הישראלית ספרים בלתי נשכחים דוגמת סלטה לאחור, שרוטה, מנדלה, האישה ששינתה את אמריקה והחלום של יוסף, מביאה לנו ספר יוצא דופן, ראשון מסוגו, בעל אמירות חברתיות ופוליטיות חשובות. ההצגה המורכבת מלמדת על החשיבה לפיה בני נוער זכאים ואף חייבים להכיר את המרחב בו הם חיים ולבקר את המציאות הקיימת. השיר של רוזי הוא רומן שעוסק באמנית שיוצרת מתוך קושי, סבל ושנאה. התוצר, הוא רומן עוצר נשימה שמחזיר את התכונה החשובה ביותר של בני הנוער לספרות הנוער – ביקורתיות וראייה רעננה.

רומן שעל כל ישראלי לקרוא.

מגיל: 12